התערוכה תוצג בין 16 ביולי ל־13 באוגוסט 2026 בבית הסגול, רחוב מקווה ישראל 8, תל אביב–יפו. אוצרים ואוצרות יונתן בוקששתר, חסן מסרי, עינב מינץ ואנואר ז׳ור, ומשתתפים בה האמנים והאמניות…
התערוכה תוצג בין 16 ביולי ל־13 באוגוסט 2026 בבית הסגול, רחוב מקווה ישראל 8, תל אביב–יפו. אוצרים ואוצרות יונתן בוקששתר, חסן מסרי, עינב מינץ ואנואר ז׳ור, ומשתתפים בה האמנים והאמניות איה פחר, אשרף פואח׳רי, גילית לוין רונן, גלית ברק, דין נעים, דליה חי אקו, דן אלון, דניאלה לונדון דקל, דפנה מרקמן סינמנס, דרור אוסלנדר, יובל יצחק, לובנה אלסנה, ליה דרייפוס, מלאק מנסור, מריו מרכוס, נדב טייטלבוים־מזרחי ונעים קאסם.
הרעיון לתערוכה החל להתגבש בזמן המלחמה השנייה עם איראן, כאשר שאלת המרחבים המוגנים הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. בתחילת הדרך ביקשו האוצרים והאוצרות לקיים את התערוכה בתוך מקלט ציבורי, אך ככל שהעמיקו בנושא הבינו כי המקלט עצמו חייב להישאר מקום נקי, נגיש וניטרלי ככל האפשר מרחב שנועד להגן על כל אדם המגיע אליו, ללא קשר לעמדותיו, לזהותו או להשקפת עולמו.
אחת המשתתפות בתערוכה היא האמנית והמטפלת באמנות דפנה מרקמן סינמנס, המציגה את היצירה "עד מתי?". מרקמן סינמנס מסבירה כי בחברה הישראלית האפשרות שילדים יגדלו ויתגייסו למלחמה נתפסת לעיתים כמובנת מאליה, אך בעיניה זהו מצב בלתי סביר. דבריה נובעים גם מחוויה אישית כאם לשלושה בנים שלחמו במלחמות, ובהם בנה הצעיר, שלחם במלחמה האחרונה.
הדימוי שעליו מבוססת העבודה עלה בדעתה כבר בתחילת המלחמה. באותה עת חששה ליצור אותו בפועל, מתוך תחושה שהגשמתו החזותית עלולה להביא עמה "עין רעה".
היצירה נולדה משילוב שבין מחאה עקרונית לבין אירוע אישי. היא קשורה לייאוש ולזעם שחוותה בתקופה שבה בנה השתתף בלחימה, במיוחד לאחר שלתחושתה המלחמה חדלה להיות מלחמת אין ברירה והפכה ל"מלחמת יש ברירה".
למרות הכותרת הקשה והדימוי המלחמתי, מרקמן סינמנס מזהה בתוך היצירה גם אפשרות לתקווה. התקווה מבחינתה טמונה באמונה שקיים פתרון אחר מלבד מלחמות אינסופיות, שכפי שהמציאות מלמדת אינן מובילות בהכרח לפתרון. היא מבקשת מן הצופים לעצור ולחשוב פעם נוספת, מעבר לתגובה הראשונית של נקמה או לקביעה שאין כל סיכוי לשלום.
כבת הדור השני לשואה, היא מזכירה כי ישראל וגרמניה הצליחו לבנות יחסים לאחר השבר ההיסטורי העמוק ביותר. מכאן היא שואבת את האמונה כי אפשר להגיע להסכמים ולשלום גם עם עמים אחרים. בעיניה, האמירה המוכרת שלפיה "שלום עושים עם אויבים" אינה רק קלישאה, אלא אפשרות שראוי להמשיך להיאבק עליה.
יובל יצחק מציגה בתערוכה עבודות מתוך הסדרה "מה שאני זוכר איננו", שנוצרה בעקבות ראיונות שערכה עם חברה הטוב רעי איפרגן. ב־7 באוקטובר התגורר איפרגן בקיבוץ שדה נחמיה שבגליל העליון. הוא עזב קודם לכן את אורח החיים העירוני והתל־אביבי ומצא בצפון צורת חיים שהתאימה לו ולחיבור העמוק שלו אל הטבע.
יצחק התעניינה במיוחד בשאלה מה עושה המלחמה לטבע, הנתפס לכאורה כחלק הבלתי מעורב של העולם. דרך סיפורו של אדם המחובר מאוד לסביבתו ונאלץ להתנתק ממנה, היא ביקשה לעסוק בעקירה לא רק כאירוע גיאוגרפי, אלא גם כשבר רגשי ותודעתי.
שם הסדרה, "מה שאני זוכר איננו", מבטא את הפער שבין הזיכרון של המקום לבין מצבו בהווה. יובל יצחק מצביעה על כך שמאז המלחמה השתנה גם המראה החזותי של הסביבה הישראלית: שלטים המבקשים להעלות את המורל מופיעים לצד תחושות ציבוריות קשות, סטיקרים המנציחים נופלים ממלאים את הרחובות, והמציאות כולה נחלקת ל"לפני” ול"אחרי".
באחד האיורים נראית דמות השטה או מרחפת בתוך המים, מוקפת בדגים, בצמחייה ובכלי טיס. הדימוי מבוסס על סיפוריו של איפרגן, שנהג ללכת לרחוץ בנהר כחלק משגרת חייו בשדה נחמיה. בעיני יובל יצחק, הנהר מגלם חלום של שלווה, פסטורליות וביטחון. הדמות שבתוכו מסמלת היטהרות, חופש ותחושה ראשונית וטבעית של מוגנות.
העבודות החלו כאיורים דיגיטליים ובהמשך הודפסו בטכניקת ריזו. יצחק מסבירה כי הדפסת ריזו היא טכניקת הדפסה שמקורה ביפן, ובה נעשה שימוש בדיו המבוסס על פולי סויה. השיטה זכתה להתעניינות מחודשת בעולם העיצוב בעשור האחרון, והיא עצמה נחשפה אליה לראשונה במהלך לימודיה בבצלאל.
הדפסת הריזו מזכירה במובנים מסוימים את דפוס הרשת, משום שהיא מבוססת על הפרדת הדימוי לשכבות צבע. כל שכבה מודפסת בנפרד וברמת שקיפות מסוימת, והחפיפה בין השכבות יוצרת צבעים חדשים.
נעים קאסם מציג יצירה הבנויה על פירוק של מנגנוני שליטה והפרדה והפיכתם לחוויה חזותית הנעה בין היגיון אבסורדי לבין מציאות קיומית. במרכז העבודה מופיעות דמויות כצלליות חסרות פנים וללא פרטים מזהים.
הפשטת הדמויות מתווי הפנים נועדה להפוך אותן לאוניברסליות וסמליות. הן אינן מייצגות אנשים מסוימים בעלי שם, אלא זהות קולקטיבית רחבה יותר מצב אנושי של אנשים החיים תחת הגבלה, נאלצים להסתתר או מחפשים אחר זהותם בתוך מציאות שמבקשת להגדיר ולתחום אותם.
דימוי משחק המחבואים מחבר בין זיכרונות ילדות לבין הקשר פוליטי וחברתי. בילדות מדובר במשחק תמים, המבוסס על הסתרה, חיפוש וגילוי. אולם כאשר הוא מופיע בהקשר של מחנות, מחסומים והגבלות, משמעותו משתנה. ההיעלמות אינה עוד בחירה משחקית, וההסתתרות עשויה להפוך לצורך קיומי. זיכרון מחנה הקיץ נותר נוכח, אך התמימות מתערערת והוא נטען בחוויות של פחד, חיפוש והיעלמות.
הצבע הירוק, הממלא כמעט את כל שטח העבודה, מקיים דואליות מכוונת. מצד אחד הוא מתקשר לטבע, למרחבים פתוחים, למחנות קיץ ולזיכרונות ילדות. מצד אחר, הדחיסות והגוון שלו מעוררים אסוציאציות של מדים, נוכחות צבאית ומרחב הנתון לפיקוח ולהגבלה. המפגש בין שתי האפשרויות הטבעית והמאיימת מעצים את המתח המתקיים בציור.
קרא את הכתבה המלאה במקור
