אפשר להסכים עם דרכו של מוטי לייטנר ואפשר לחלוק עליה, אבל קשה להתווכח עם העובדה שהוא מנהל מהלך פוליטי מסודר. מאחורי הפעילות שלו אפשר לזהות קו אסטרטגי ברור: יש צוות, יש דוברים, יש מסרים אחידים ויש ניסיון למצב אותו כמייצג של דור צעיר המבקש להשתלב בתוך המסגרת הקיימת של יהדות התורה, ולא להילחם בה מבחוץ. זו אינה התנהלות של קמפיין מאולתר, אלא של מי שמבין שכדי לייצר השפעה פוליטית צריך לבנות תהליך עקבי ולא להסתפק בכותרות.
ועדיין, אם המטרה הסופית היא מקום ברשימת יהדות התורה, הזירה המרכזית אינה התקשורת ואפילו לא דעת הקהל. בסופו של דבר, ההכרעות במפלגות החרדיות מתקבלות בדרך אחרת לחלוטין. מי שמכיר את אופן קבלת ההחלטות יודע שהמשקל המכריע נמצא אצל ההנהגה הרוחנית – אצל מרן רה"י הגר"ד לנדו. לכן, לצד כל קמפיין ציבורי, נדמה שהמהלך המשמעותי ביותר מבחינתו של לייטנר יהיה דווקא השכנוע במקום שבו מתקבלות ההחלטות בפועל. אם שם תתקבל ההכרעה – יתר שלבי הקמפיין יהפכו למיותרים.
מן העבר השני ניצבת מפלגת "הקהל", ושם – לפחות לפי ההתנהלות עד כה – קשה להתרשם שמדובר במהלך בשל. דווקא בשלב שבו מפלגה חדשה אמורה להציג עוצמה, סדר ויכולת ארגונית, מתקבלת תמונה הפוכה. הם מקיימים כנס "השקה" אבל אפילו הזמנות מסודרות לעיתונאים לא נשלחו. אין קמפיין, אין דובר ואין יחסי ציבור בסיסיים. גם אם במקרה תהיה שם נציגי תקשורת, הם יהיו בעיקר משום ששעתיים קודם מתקיים באותו מתחם אירוע השקה של מפלגת נועם, כך שאולי יישארו כמה כתבים באזור. בפוליטיקה, במיוחד במערכת בחירות, הרושם הראשוני קובע לא מעט, ובינתיים נראה שהרושם שמתקבל רחוק מלהיות משכנע.
