מדינה שבה עיתונאים מאויימים היא מדינה שסיימה להתקדם

כלומר, אלה שלא מוכנים לספר לציבור שהשנים האחרונות רוויות הצער, האובדן, החורבן, האימה, העוני, הפשע, החרמות מבפנים ומחוץ, הטרור מאויב ומבית - הן מהטובות שידענו. אלה שלא חושבות שתפקידן הוא להאדיר את פועלה של הממשלה הנוכחית, שהייתה, בכל חזית אפשרית, גרועה מאוד לאזרחיה.

מבחינת קרעי ואדוניו, עיתונאים שמסרבים "להרים" להם משל היו השרים חבורת משפיעניות באינסטגרם ולא, נגיד, השלטון - הם לא רק עיתונאים מיותרים, אלא עיתונאים שדמם בראשם.

מה שווה הפה הזה אם אין לו את היכולת ללחך פנכה, באמת. מי שלא מרים - מוריד. ומי שמוריד - שלא יתפלא שמאיימים להוריד אותו.

את כל זה כמובן הם לא אומרים, אך גם שתיקה היא בחירה אקטיבית. נקיטת עמדה שאמורה להטריד גם את מי שאין בינו לבין הערוצים האלה דבר.

מדינה שבה עיתונאים מאויימים היא מדינה שסיימה להתקדם. היא מדינה שמקדשת חברה שלא מעוניינת להתבונן בעצמה, שהפסיקה להישיר מבט לכאב, לאי צדק, לנקודות עיוורון, שלא שואלת שאלות, שלא מאמינה במורכבויות, שרואה בביקורת בגידה ובשתיקה פטריוטיות. מדינה שבה לא מתפתחים, רק הולכים ומתכווצים.

לא אדבר בשמי לבד כשאכתוב כאן שאנחנו, העיתונאים והעיתונאיות, מחכות בקוצר רוח ליום שבו נוכל לכתוב על דברים אחרים, מרוממי רוח, משמחים, מפיחים תקווה או סתם מטופשים וחסרי משמעות. עד שזה יתאפשר נמשיך להילחם, כדי שכולנו עוד נראה את הימים האחרים.

קרא את הכתבה המלאה במקור