לאחר שסיים את עבודתו, הגיש העובד תביעה נגד השגרירות, שבה דרש פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי-הפרשות לפנסיה ופיצוי על עוגמת נפש. נוסף על כך, ביקש מבית הדין לחייב את השגרירות לשאת…
לאחר שסיים את עבודתו, הגיש העובד תביעה נגד השגרירות, שבה דרש פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי-הפרשות לפנסיה ופיצוי על עוגמת נפש. נוסף על כך, ביקש מבית הדין לחייב את השגרירות לשאת בתשלומים החלים על מעסיק לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי.
לטענת התובע, אף שבהסכם ההעסקה נקבע כי יחול עליו ההסדר הסוציאלי הספרדי, הדין בספרד אינו מסדיר זכויות כגון הפרשות לקרן פנסיה ופיצויי פיטורים. עוד טען כי בהתאם להסכם העבודה, בכל נושא שאינו מוסדר בדין הספרדי יש להחיל את הדין הישראלי, ולכן היה על השגרירות לבצע עבורו הפרשות לפנסיה בהתאם לצווי ההרחבה בישראל.
לדבריו, התשלומים שביצעה השגרירות למערכת הביטוח הסוציאלי בספרד אינם שקולים לקרן פנסיה אישית, אלא מהווים תשלומי ביטוח סוציאלי בלבד, בדומה לתשלומים לביטוח הלאומי בישראל. לטענתו, לא מדובר בכספים שנצברו לזכותו ושאותם יוכל למשוך עם פרישתו, ולכן אין לראות בהם תחליף לזכויות הפנסיוניות המוקנות לו לפי הדין הישראלי.
התובע הוסיף כי מעולם לא ויתר על זכויותיו בישראל וכי השגרירות אף הכירה בעבר בתחולת הדין הישראלי על העסקתו, כאשר שילמה לו דמי הבראה והוצאות נסיעה בעקבות הליך משפטי קודם. עוד ביקש לחייב את השגרירות לשאת בכל חיוב עתידי מול רשויות המס והביטוח הלאומי, ככל שינבע מאי-דיווח על העסקתו.
שגרירות ספרד טענה מנגד כי העובד בחר מרצונו להיות כפוף להסדר הסוציאלי הספרדי, וכי מדובר בהסדר מיטיב שבמסגרתו הופרשו עבורו שיעורים גבוהים יותר מהמקובל בישראל. לטענתה, קבלת התביעה תעניק לעובד "כפל תגמול" ותוביל להתעשרות שלא כדין.
השגרירות טענה גם כי היא נהנית מחסינות ריבון מכוח אמנת וינה וחוק חסינות מדינות זרות, ולכן אינה מחויבת בתשלומי מס וביטוח לאומי בישראל. נוסף על כך, טענה כי העובד התפטר מרצונו ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים.
בית הדין דחה את טענת החסינות וקבע כי תביעות של עובדים נגד שגרירות זרה בענייני זכויות עבודה אינן נהנות מחסינות מוחלטת, שכן מדובר ביחסי עבודה ולא בפעולה שלטונית של המדינה הזרה.
עוד נקבע כי מרבית הזיקות של יחסי העבודה הן לישראל: העבודה בוצעה בישראל, התובע הוא אזרח ותושב ישראל והשגרירות פועלת בתחומי המדינה. בכל הנוגע לזכויות הפנסיוניות, קבע בית הדין כי השגרירות לא הוכיחה, באמצעות חוות דעת מומחה, את תוכנו של הדין הספרדי ולא הראתה כי ההסדר בספרד כולל קרן פנסיה אישית או מנגנון המקביל לפיצויי פיטורים.
בית הדין ציין כי גם מעדותו של נציג השגרירות עלה שבספרד אין חובה כללית להפקיד כספים לקרן פנסיה, וכי התשלומים שבוצעו הועברו למערכת הביטוח הסוציאלי בלבד. לפיכך נקבע כי ההסדר הספרדי אינו מהווה תחליף להסדר הפנסיוני הישראלי, וכי זכויות הפנסיה בישראל הן זכויות קוגנטיות שלא ניתן להתנות עליהן או לוותר עליהן.
בהתאם לכך חויבה השגרירות לשלם לתובע את ההפרשות לפנסיה שבהן הייתה מחויבת לפי הדין הישראלי, בשיעור של 12.5% משכרו החודשי עבור התקופה שלא התיישנה. הסכום הכולל שנפסק עמד על 78,750 שקל, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.
עם זאת, בית הדין דחה את התביעה לפיצויי פיטורים. נקבע כי העובד לא הוכיח שהתפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, לא מסר לשגרירות התראה מספקת ולא הראה קשר ישיר בין ההפרות הנטענות לבין החלטתו להתפטר.
כמו כן נדחתה דרישתו להטיל על השגרירות אחריות עתידית לתשלומי מס וביטוח לאומי, לאחר שנקבע כי בהתאם לדין ולאמנות הרלוונטיות, חובת הדיווח והתשלום במקרים אלה חלה על העובד עצמו.
"מאחר שהתובע הוא בעל אזרחות כפולה, ניתן היה להעסיק אותו מלכתחילה בחוזה המקנה לו זכויות מלאות כאזרח ספרדי, לדווח עליו כעובד ברשויות בספרד ולהשוות את מכלול תנאי העסקתו לתנאים המתחייבים מהחקיקה ומההסכמים הקיבוציים החלים בספרד על עובדים מסוגו", הסבירה.
"לחלופין, ניתן היה להעסיקו בחוזה הכפוף כולו לדין הישראלי. ההחלה החלקית של הדין הספרדי על העסקת התובע בישראל יצרה חוסר ודאות באשר לזכויותיו וגרמה לקיפוח ברור בתנאיו, אבל המעסיק לא חויב לשאת במלוא הנזק שנגרם לעובד בשל מתכונת ההתקשרות המבלבלת שהוא האחראי לה. בנסיבות אלו היה מקום לפסוק לתובע פיצוי גם על נזק לא ממוני, בשיעור גבוה מזה שתבע".
קרא את הכתבה המלאה במקור
