נפתח בנקודות ההסכמה: המחלוקת בינינו היא בין שותפים לדעה. כמו גיל ברינגר, שכתב ב"מוסף לשבת" האחרון על "מצעד האיוולת השמרני", גם אני חושב שעל שיטת המשטר הראויה להתבסס על עיקרון…
נפתח בנקודות ההסכמה: המחלוקת בינינו היא בין שותפים לדעה. כמו גיל ברינגר, שכתב ב"מוסף לשבת" האחרון על "מצעד האיוולת השמרני", גם אני חושב שעל שיטת המשטר הראויה להתבסס על עיקרון הדמוקרטיה הליברלית, באחד ממגוון המודלים שלו הנהוגים במערב, וכמותו אני חושב שמדינת ישראל רחוקה מן העקרון הזה כבר שנים ארוכות ונפרדה ממנו לגמרי בראשית 2024. כעת אנחנו המדינה היחידה בתבל, המתיימרת להיות דמוקרטיה ליברלית, שבה גוף בלתי-נבחר יכול לפסול את המסמכים החוקיים הבכירים ביותר בשיטת המשפט מבלי להסתמך על טקסט ידוע מראש, שחובר על ידי מישהו שאיננו השופט עצמו. למרות הסמכות החריגה הזאת, השופטים נבחרים, בשונה מן המקובל לגבי שופטים המוסמכים לבטל חוקים, ללא שליטה ברורה של המערכת הפוליטית בבחירתם. ליועץ המשפטי לממשלה נתונה סמכות לחייב בציווייו את מליאת הממשלה – אף זאת בניגוד לכל המדינות הדמוקרטיות.
ברינגר ואני היינו שמחים אילו משטרה של מדינתנו היה דומה לזה שבארצות הברית (עם חוקה, שני בתי מחוקקים) או בבריטניה (שני בתים, ללא חוקה או יכולת של בית משפט לבטל חוקים), בצרפת, בגרמניה, אולי במדינות סקנדינביה או בניו-זילנד (בית מחוקקים יחיד) או כל מתכונת משטרית אחרת המוכרת כדמוקרטית. המחלוקת בינינו נעוצה, אם כן, בבחירת אסטרטגיה של הנעת השינוי. שנינו גם מסכימים כי האסטרטגיה שננקטה מאכזבת, לפי שעה, בתוצאותיה.
קשה להעריך, בדיעבד, האם הכשלון עשוי היה להימנע וכיצד. אולי הפתרונות שהוצעו על ידי הממשלה היו חזקים מדי, כך שאילו היו מתקבלים היו יוצרים גרעון דמוקרטי הפוך, במקום משטר מאוזן. אולי ניסיון השינוי הקדים את זמנו, ודי היה בשילוב הכוחות של אליטות עשירות, האוחזות בארנקים ובחרבות גם יחד, כדי להכריע רוב עממי דחוק שתמך בעשיית שינוי. אולם ברינגר מציע דיאגנוזה אחרת: לדבריו הממשלה נכשלה משום שלא פעלה בחוכמה (כלומר, היפוכה של איוולת) וב"יצירתיות". אסטרטגיה חכמה צריכה הייתה לנבוע מן ההכרה שאין לשינויי חקיקה היכולת לעשות תיקונים משטריים לנוכח מה שהוא מכנה "מצעד היוהרה של בית המשפט העליון", שבכוחו לפסול בהנפת קולמוס כל תיקון הגורע מעוצמתו. משום כך, הדרך הנכונה לדעתו היא יצירת שינוי הדרגתי בבית המשפט העליון עצמו, באמצעות מינויים שיבטיחו בו רוב "שמרני".
בעיני, מה שברינגר מכנה "יצירתיות" הוא חוסר כנות. מטרתה של רפורמה משטרית היא השבת האיזונים הדמוקרטיים על כנם, ולא השתלטות סמויה מן העין על מוקדי כח. מי שחושב על בית המשפט העליון מה שאני וברינגר חושבים עליו, אמור לתבוע שינוי בהגדרת סמכויותיו, ולא לצרף אנשים לשורותיו כדי לקנות לעצמו את השררה שהוא מתנגד לה. השופטים עצמם בוודאי יבחינו על נקלה בניסיון "לכבוש את המלכה עמי בבית" ויתנגדו לו, ואמנם, יש באסטרטגיה כזאת יותר משמץ של חוסר הגינות. יש להודות ביושר בכך שהמטרה לא הושגה, ולפי שעה אף התרחקה מאיתנו, להמשיך לעשות נפשות בגלוי להשקפה הדמוקרטית, ולהאמין בכך שהשכל הישר והערכים הראויים יקנו להם שביתה בלבבות.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
קרא את הכתבה המלאה במקור
