מדובר בטרגדיה שסופה ידוע מראש, ואנחנו זוכים לראות את הדמות הראשית מתרסקת שלב אחרי שלב - נפשית ופיזית. מה שאהבתי הוא שלמרות שהיה ברור לאן ההצגה הולכת - לא ידענו עד הסוף האם הדמות עצמה מבינה. האם היא חכמה או טיפשה? תמימה וטובת לב? באמת מאמינה אידיאולוגית בדברים שהיא עושה או פשוט צריכה כסף. אני לא בטוחה שאפילו אני כצופה יכולה לענות.
אהבתי שהעוני היה לחם וחמאה, בית ישן שבמרכזו מכונת כתיבה וחולצה חגיגית שהיא גם מפת-שולחן. לא יודעת אם לקרוא לזה מינימליזם, פשוט לכל דבר הייתה משמעות ואסתטיקה. מה שהצטרף גם ויזואלית לאורות היפים כל-כך. זה היה מהפנט.
היופי הוא, שאנחנו, כמו הדמות הראשית, לעיתים לא מבינים מה קורה. ולא ברור מתי היא החלה להשתגע - והדבר הולך ומתעצם מהמחוות הקטנות, ממברשות השיניים המשומשות, ומהמשלחות לקוטב.
למרות שההצגה מעלה שאלות על הקשר בין רצח ומוסר, אני בחרתי לא להתעמק בהן. כי מבחינתי, התשובה טמונה בשילוב של חוסר אונים, עוני, ורצון נואש להיראות - גם אם זה אומר להסכים לכל דבר. אז פשוט צפיתי במופע הזה של אלון ונהניתי מהבלשות, מהאומץ ומהכתיבה המצוינת.
