בתוכנית 'ישיבת בין הזמנים', מסר הגאון רבי יואל שפירא מראשי ישיבת עטרת ישראל שיעור מקיף שעסק בשני יסודות שמשליכים על כל דיני התורה: ספק וחזקה. הרב פתח בכלל של חזקה דמעיקרא: כאשר ידוע מה היה מצבו הקודם של אדם או של חפץ, ומתעורר ספק האם חל בו שינוי – מעמידים אותו על מצבו הקודם. כגון: אדם שהיה טהור ומסתפק אם נטמא, אישה שיש ספק אם התגרשה, טלית שנבדקה ונמצאה כשרה, וכן מקווה שהיה ידוע שהוא מלא עד שהתעורר בו ספק. בכל המקרים הללו – כל עוד לא התברר שהמצב השתנה, החזקה קובעת שהמצב הקודם נותר בעינו.
לצד זה קיימת גם חזקת חיוב: אדם שחייב לחברו 100 שקל ומסתפק אם כבר פרע את החוב. במקרה כזה, מאחר שידוע בוודאות שהיה חייב, הספק אם פרע אינו מבטל את החיוב, והוא חייב לשלם. בא רבי עקיבא איגר ומציע להחיל את אותו עיקרון גם על מצוות: אדם שהיה מחויב בוודאות בברכת המזון, בתפילין או במצווה אחרת, ומסתפק אם כבר קיים אותה – ייתכן שיש להעמידו על חזקת חיוב המצווה.
כחיזוק לסברא הובא מעשה שסיפר רבי אליהו דושניצר. בחור גילה לאחר התפילה כי בתפילין שלו נמצא חשש פסול. מצד אחד, עד לאותו יום התפילין היו בחזקת כשרות, אך מצד שני כעת נמצא בהן חשש פסול. רבי אליהו דושניצר חידש כי כאשר מצרפים את העובדה שהאדם היה מחויב במצוות תפילין עם המצב החדש שנמצא לפנינו, יש מקום לראות בכך צירוף המחייב אותו להניח תפילין פעם נוספת. בהמשך הובאה גם דוגמת המקווה שנמצא חסר לאחר שהיה ידוע שהיה מלא, והוסבר כיצד מצטרפת החזקה של האדם הטמא למצב של המקווה עכשיו שהוא חסר – וזה נקרא תרתי לריעותא.
