קל מאוד להסתכל על צופית גרנט ולחשוב שיש לה הכל. קריירה מפוארת, שנים ארוכות בפריים טיים, זוגיות שנראית מלאת אהבה עם הזמר שולי רנד, מעמד ציבורי והשפעה. מבחוץ היא נראית כמו אישה…
קל מאוד להסתכל על צופית גרנט ולחשוב שיש לה הכל. קריירה מפוארת, שנים ארוכות בפריים טיים, זוגיות שנראית מלאת אהבה עם הזמר שולי רנד, מעמד ציבורי והשפעה. מבחוץ היא נראית כמו אישה שהצליחה לנצח את החיים. אבל ככל שהיא מתחילה לדבר לאחרונה, מבינים עד כמה התמונה מורכבת הרבה יותר. ובעיקר מבינים דבר אחד: אף אחד לא היה רוצה להתחלף איתה.
הסיפור שלה לא מתחיל באולפני הטלוויזיה. הוא מתחיל בילדות קשה. ילדה להורים שהתגרשו וזנחו אותה שגדלה אצל סבתה, עם תחושת נטישה ובדידות. היא חשפה כי בילדותה נפגעה מינית החל מגיל 9 במשך תקופה ארוכה על ידי אדם שכן שהיה מקורב לאימה, ובאותם ימים כלל לא הבינה שהיא קורבן. אחר כך נשלחה לפנימייה, בתקווה להתרחק מאותו אדם, ושם, לדבריה, הוא המשיך לרדוף אותה ובמקביל חוותה פגיעה מינית נוספת מצד מדריך.
אלו לא סיפורים קלים לשמוע. וכנראה שהם עוד יותר קשים לחיות כי מותירים צלקות וחוסר אמון ובטחון באנשים. אולי דווקא בגלל זה, במשך 14 שנים היא הקדישה את עצמה ל"אבודים", תוכנית שהחזירה משפחות זו לזו, חיברה בין אנשים והעניקה תקווה למי שהרגישו שנשכחו. לפעמים נדמה שהצורך להציל אחרים נולד מתוך הילדה שלא הצליחו להציל בזמן.
גם החיים הבוגרים שלה לא היו פשוטים. הגירושים מאברהם גרנט, השנים שבהן נאלצה להתמודד עם סערות ציבוריות סביבו ובהם חשדות להטרדות מיניות, ובהמשך החיים החדשים שבנתה עם שולי רנד. זוגיות של אהבת אמת, שנראית אמיצה ומיוחדת היא חילונית, הוא דתי, ובכל זאת השניים מצאו דרך לבנות בית שמכבד את עולמו הרוחני ואת האהבה ביניהם.
אלא שגם האהבה הזו לוותה באינספור קשיים ובהם עימותים פומביים מתוקשרים והאשמות מצד מיכל רנד, אשתו הראשונה של שולי שתקפה את צופית - אותה היא מכנה "צלופחית", כמי שגנבה לה את בעלה ופירקה את חייה. הביקורת כלפי צופית הייתה רבה; על כך שהביאה לפירוק בית, והשאירה אישה חסר אמצעים לגדל לבדה שבעה ילדים. במשך תקופה ארוכה בחרה גרנט כמעט שלא להגיב. אפשר להבין למה. בסיטואציה כזו, אין באמת דרך לנצח. כל תגובה הייתה עלולה להצטייר כמתקפה כלפי אישה שמציגה את עצמה כקורבן, כמי שנפגעה. לכן צופית בחרה בשתיקה ובממלכתיות, גם כשהמחיר האישי היה כבד .
ורק עכשיו צופית מתחילה לדבר. וגם כשהיא עושה את זה, היא שומרת על איפוק בראיונות האחרונים היא חשפה שבגיל 58 הגיעה לבית החולים עם קוצר נשימה, עברה צנתור לאחר שהתברר כי שלושה מעורקי הלב שלה היו חסומים, ובהמשך התפרצה אצלה פוסט-טראומה קשה. היא סיפרה ששקעה בדיכאון עמוק, אך הסתירה אותו היטב מהסביבה והמשיכה לתפקד כרגיל. לדבריה, הומלץ לה יותר מפעם אחת להיעזר בטיפול תרופתי פסיכיאטרי, אך היא בחרה להתמודד בדרכה; באמצעות אמונה, תפילה, ספורט, צום ועבודה פנימית.
לזה נוספו גם התמודדות עם מחלת עיניים שכמעט הובילה לעיוורון ובעיות רפואיות נוספות. וכשמחברים את כל חלקי הפאזל, מבינים שהאישה שנראתה תמיד חזקה, נשאה על גבה משקל עצום במשך כל השנים. אולי בגלל זה היא מזוהה כל כך עם כאב, עם חמלה ועם אנשים שקופים. היא יודעת איך נראית בדידות. היא יודעת מה זה לגדול בלי תחושת ביטחון. היא יודעת מה זה להילחם בכל בוקר מחדש.
דווקא משום כך, קשה שלא להרגיש אמפתיה כלפיה ובעיקר להעריך את דרכה והצלחתה. אני מודה שגם אני, לאורך השנים, נתתי לא פעם במה לצד של מיכל רנד, במה שסיפקה לה מקום לשטוח את טענותיה הקשות נגד צופית. זה היה טבעי ונכון מבחינה עיתונאית.
אבל כשצופית בוחרת סוף סוף לספר את סיפורה, גם לה מגיע שיקשיבו במיוחד שכל עוונה וחטאה היה אהבת אמת. זה לא רלוונטי ואין זה מקומי להכריע מי צודקת ומי טועה, אלא חשוב בעיקר להבין שגם מאחורי הדמות הציבורית של צופית, מסתתרת אישה שנשאה כאב עצום במשך עשרות שנים, אך היא מסרבת לצייר את עצמה כקורבן בסיפור.
בסוף, זה אולי הלקח הגדול ביותר מהסיפור שלה. אנחנו רואים מפורסמים על המסך וחושבים שהחיים שלהם נוצצים. אבל לפעמים, מאחורי החיוך ותהילה, מסתתרת מציאות לא פשוטה שאיש מאיתנו לא היה מבקש לעצמו.
צופית גרנט עזרה לאורך השנים לאלפי אנשים למצוא משפחה, תקווה ושייכות. אולי אחרי כל מה שעברה, גם לה מגיע קצת שקט. קצת חמלה. ובעיקר , הזכות שלא לשפוט אותה רק דרך הכותרות, אלא דרך הסיפור האנושי המלא שלה.
קרא את הכתבה המלאה במקור
