המאבק של אוחנה במערכת המשפט אינו עניין חדש, אך הוא הלך והחריף ככל שעלה בסולם הדרגות. כבר כשר משפטים הוא העז לעשות את מה שרבים חששו מפניו, אך כיו"ר הכנסת הוא הפך את המאבק הזה למשימת משמעותית במסגרת תפקידו. בעוד שדמויות אחרות בקואליציה גילו הססנות, אוחנה התייצב מול בג"ץ והבהיר: הכנסת היא הריבון.
שיאו של העימות הגיע בהחלטתו המהדהדת שלא להכיר במינויו של יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון. החרמתו והסירוב ליישר קו עם המקובל במערכת הממלכתית, הוכיחו שאוחנה אינו מחפש ליטוף ממערכת המשפט, כמה מחבריו בליכוד ומהתקשורת. עבורו, שלטון החוק אינו שלטון המשפטנים, אלא רצון הבוחר.
לו הדבר היה תלוי בו בלבד, ישראל הייתה צועדת לעבר משבר חוקתי כבר מזמן – לא מתוך רצון בכאוס, אלא מתוך אמונה שזהו הדרך היחידה להחזיר את האיזון בין הרשויות ולהפסיק את הציות האוטומטי להחלטות שיפוטיות שחורגות מסמכותן.
אוחנה מייצג את "הליכודניק החדש-ישן": ליברל בדעותיו אך נץ פוליטי בכל הנוגע למבנה המדינה. העובדה שהוא לא נרתע מעימות ישיר, גם במחיר של כותרות עוינות, היא זו שהופכת אותו ליורש הפוטנציאלי הטבעי של בנימין נתניהו. ביום שאחרי, הליכוד יחפש מנהיג שלא רק מדבר ימין, אלא מבצע ימין.
