ה"חיה ותן לחיות" החדש

בקונטקסט הזה נתפסים גם האירועים האלימים סביב בית הקפה “בסמטה”, שנפתח באביב האחרון והפך לכאורה לזירת מאבק על צביונה של הבירה. אני כותב לכאורה כי בעיני מי שמביט מהצד זה כבר לא עוד מאבק על צביון או על חופש מדת שיצא משליטה.

מחלוקות השבת בינינו לא השתנו. ממשלות התנדנדו והתפרקו פה בגלל המתח שבין דמוקרטית ליהודית. מטוסי ה-F15 בימי ממשלת רבין הראשונה, המשאית עם המשחן, אותו חלק מטורבינת החשמל, בימי אהוד ברק. זה היה ויהיה. מה שהשתנה זו הדרך שבה אנחנו מפרשים את אותו פער על רקע המציאות העכשווית.

המאבק הנוכחי, גם אם התרחש בבית קפה צדדי בירושלים, נתפס על ידי רבים מאיתנו כ”חיה ותן לחיות” במובן הרחב ביותר שאפשר להעלות על הדעת. זו כבר לא רק זכותו של הציבור הליברלי לאספרסו ועוגת גבינה בשבת. זו זכותו לחיות בכלל. לא להישאר לבד בחזית. זה ה”חיה ותן לחיות” החדש.

עצוב לראות שוטרים מכים יהודים לובשי בגדי שבת, בועטים בהם, משתמשים באלות, ועוד ביום הקדוש. ועדיין, מדד האמפתיה כלפי האוכלוסייה החרדית הלא-תורמת, שנוהגת באלימות, השתנה. כל התנגשות כזו נתפסת בעינינו מיד כחבל שנמתח מדי. כחוצפה בלתי נסבלת.

איך הם, אתה אומר לעצמך, חסרי האכפתיות לגורל אחיהם, מעיזים לנסות להשתתף בכתיבת הסיפור על דמותה של המדינה – ליברלית או שומרת דת, מתפללת או מבלה בקניונים – סיפור שהם לא מוכנים להיות שותפים לשאר החלקים שבו (חוץ מאותו חלק בסיפור שבו הם מקבלים כספים על חשבון אלה שכורעים תחת הנטל).

כשזה הקונטקסט, ההפגנה הזו שפורצת בלב השבת פתאום נראית תפלה. עקרה. רוצים לנסות להיות חלק מהסיפור הישראלי, לריב על שבת, על מדינה דתית או ליברלית, ועל איך מיישבים ביניהם? תהיו חלק מסיפור יותר גדול. סיפור שנוגע לעצם קיומה של המדינה. סיפור של שותפות וגורל ואהבת אחים.

קרא את הכתבה המלאה במקור