הזיכרון שלו נמחק בעקבות תאונה - ובכל פעם הוא גילה מחדש שאחיו נהרג | ריאיון עם אליק אוסטר

בתקופה שלאחר נפילתו של אחיו נהג אליק לפקוד את קברו בהר הרצל מדי יום כמעט. "הייתי מגיע לקבר ומשם ממשיך לעבודה", הוא מספר. ב-22 בנובמבר 2024 רכב אוסטר על אופניו מביתו בירושלים לכיוון הר הרצל ונפגע מרכב חולף. "עברתי פגיעת ראש קשה", הוא מספר. "הייתי במצב אנוש. במשך שנה וחצי הייתי בשיקום, לא יכולתי ללכת, לא זכרתי כלום. לאט-לאט התחלתי לחזור לחיים, לפתח מחדש יכולות מוחיות ופיזיות".

"אני לא יודע להגיד שהייתה לי תקווה. עדיין קשה לי להחזיק תקווה. נדמה לי שהדבר הכי קשה והכי חשוב היה להבין שהשיקום הוא לא שחזור, להבין שלא אחזור להיות מי שהייתי. אני צריך ללמוד לבנות את עצמי מחדש, כשאני כבר אדם מבוגר שחי בתוך חיים שכבר מוגדרים לי".

האובדן והתאונה שינו את מסלול חייו של אוסטר, גם בתחום המקצועי. בעבר הוא עבד בחברת רפאל ובהייטק, ואת שנת הלימודים הקרובה הוא עתיד להתחיל כמורה לפיזיקה. "אני חושב שגם בזכות איתן פניתי להוראה – מתוך הרצון להשפיע, לעזור לילדים לגדול, להיות אנשים טובים".

בחייו של אוסטר שזורים שינויי זהות עמוקים. "גדלתי במשפחה דתית, ובגיל 24 יצאתי מהארון", הוא משחזר. "זה מורכב מאוד לתכנן מחדש את החלומות שלך, בעיקר מול עצמך וגם מול ההורים והסביבה. בצעירותי היה לי ברור שלחיות עם גבר במערכת יחסים אוהבת ולהיות חלק ממשפחה דתית זו לא אופציה, אבל עשיתי את זה. סיפרתי להורים שלי, שקיבלו את זה בסך הכל יפה. רציתי למצוא אהבה ובסוף הכרתי את בן הזוג שלי, התאהבנו, התחתנו".

לאחרונה אוסטר יצא בשאלה. "עברתי משבר זהות", הוא אומר. "כשהתעוררתי מהניתוח והתחלתי לעבור את תהליך השיקום, תחושת העצמי שלי והזהות שלי השתנו, ופשוט הפסקתי להיות דתי. לא איבדתי אמונה, פשוט בעקבות התאונה הפכתי לאדם אחר. בן הזוג שלי לא דתי, אז זה היה יחסית נוח. הבית שלנו נשאר כשר, כדי שהאחים שלי והחברים שלנו יוכלו לאכול. הילדים ממשיכים ללכת לבית ספר דתי, כי שם הם היו. ייתכן שיום אחד אחזור להיות דתי. הכל יכול להיות, כולנו יכולים להשתנות כל הזמן. משברים גדולים משנים את האדם".

את חוויותיו ומחשבותיו נוהג אוסטר לשתף באופן גלוי בעמוד הפייסבוק שלו. "אני כותב מגיל 6", הוא מספר. "היה לי חשוב לכתוב סביב היציאה שלי מהארון, ובהמשך שיתפתי בחוויית ההורות. אחרי שאיתן נהרג, ולפני שנפגעתי בתאונה, כתבתי עליו המון, על החוויה של להיות אח שכול. שיתפתי במחשבות שלי וקיבלתי הרבה תגובות, שגרמו לי להמשיך לכתוב. אחרי שהתאוששתי מהתאונה חזרתי לכתוב על הכל, על השיקום ועל החיים בכלל".

קרא את הכתבה המלאה במקור