עקבו אחרינו בעוד השעון האלקטורלי בוושינגטון ובפוליטיקה הישראלית אוזל, הדילמה בבית הלבן תציב את ירושלים מול שאלת גורל: האם איראן תמשיך להכתיב את הקצב, או שישראל תיאלץ להכריע לבדה?
עקבו אחרינו בעוד השעון האלקטורלי בוושינגטון ובפוליטיקה הישראלית אוזל, הדילמה בבית הלבן תציב את ירושלים מול שאלת גורל: האם איראן תמשיך להכתיב את הקצב, או שישראל תיאלץ להכריע לבדה?
בשבועות האחרונים הוביל פיקוד המרכז האמריקני סדרת תקיפות נגד מטרות באיראן, בתגובה למה שהגדירה וושינגטון כהפרות חוזרות של ההבנות בין המדינות. אלא שלפני ימים אחדים החליט הנשיא דונלד טראמפ לעצור את רצף התקיפות כדי לאפשר, לדבריו של שגריר ארה"ב באו"ם, "מרחב לשיחות עם איראן".
בטהרן מיהרו להצהיר כי גם הם יעצרו את ההסלמה כל עוד ארה"ב לא תפעל. אלא שהמציאות, כפי שקורה לא פעם במזרח התיכון, התגלתה כמורכבת יותר מההצהרות. בתוך פחות משלושה ימים של שקט יחסי דווח על תקיפות לעבר יעדים אמריקאיים באזור ועל פעילות של מיליציות פרו-איראניות נגד מדינות ערביות.
המסר היה ברור: איראן מוכנה לדבר - אך במקביל ממשיכה לבחון את גבולות ההרתעה.
במהלך השבוע נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הנשיא טראמפ בבית הלבן, בפגישה השמינית בין השניים מאז החל טראמפ את כהונתו השנייה. שני המנהיגים הגדירו את הפגישה כמוצלחת במיוחד, ולאחריה הבהיר גורם מדיני בכיר כי ההחלטה אם להרחיב את המערכה מול איראן נתונה כעת בידיו של נשיא ארצות הברית.
וכאן בדיוק מתחילה הדילמה האמיתית.
טראמפ ניצב כיום בעיצומה של מערכת פוליטית רגישה. בעוד חודשים ספורים ייערכו בחירות האמצע, והוא מבין שכל החלטה דרמטית עלולה להשפיע על מאזן הכוחות בקונגרס ובסנאט. מכאן נולדת השאלה האסטרטגית: האם לפתוח במערכה רחבה שמטרתה להכריע את איראן, או להמשיך במדיניות של תקיפות נקודתיות, לחץ כלכלי ומשא ומתן - לפחות עד לאחר הבחירות?
מבחינת וושינגטון זו אולי שאלה פוליטית. מבחינת ישראל - זו שאלה קיומית.
אחת התחושות המדאיגות ביותר היא שהמשטר בטהרן מצליח, לפחות במישור התודעתי, להכתיב את קצב ההסלמה.
איראן יוזמת, בוחנת גבולות ומאותגרת רק לאחר מעשה, בעוד ארצות הברית מגיבה. ככל שהתמונה הזו מתקבעת, כך עלול להיווצר רושם מסוכן שלפיו המשטר האיראני אינו חושש עוד מעימות ישיר עם המעצמה החזקה בעולם. במזרח התיכון, לתחושת ההרתעה יש לעיתים חשיבות גדולה לא פחות מהעוצמה הצבאית עצמה.
מהזווית הישראלית נדמה כי בשלב זה מתקיימת משוואת הרתעה מסוימת. איראן ומיליציות המזוהות עמה פועלות בזירות שונות במזרח התיכון, אך עד כה נמנעו מעימות ישיר מול ישראל.
ייתכן שהדבר נובע מהבנה בטהרן כי מתקפה ישירה על ישראל תיענה בתגובה חריפה במיוחד. אלא שהרתעה היא נכס שנשחק אם אינו מגובה בנחישות ובפעולה. אם איראן תגיע למסקנה שארצות הברית מהססת לאורך זמן, היא עלולה לבחון מחדש גם את גבולות ההרתעה הישראליים.
אם איראן תחליט להסלים את העימות מול ישראל, האם ירושלים תוכל להגיב באופן עצמאי ובעוצמה הנדרשת? ואם כן - האם ממשל טראמפ יעניק גיבוי מלא, או שינסה לבלום את המערכה מחשש להשלכותיה האזוריות והפוליטיות?
גם לישראל יש לוח זמנים פוליטי. הבחירות לכנסת מתקרבות, וככל שמועדן יתקרב, עלולה להתעורר מחלוקת ציבורית ומשפטית סביב ניהול מערכה רחבת היקף בתקופת בחירות או בידי ממשלת מעבר.
בשנים האחרונות מתרחבת הביקורת כלפי ישראל בחלקים מהמפלגה הדמוקרטית, ובמקביל נשמעים גם קולות, אם כי עדיין אינם רוב, הטוענים כי ארצות הברית נסחפה לעימות עם איראן בעיקר בשל האינטרסים של ישראל.
בין אם הטענה הזו נכונה ובין אם לא, עצם קיומה משפיע על מרחב התמרון של כל נשיא אמריקאי.
בסופו של דבר נדמה שטראמפ ניצב בפני הכרעה שאי אפשר לדחות לאורך זמן.
או שיבחר להוביל מהלך צבאי רחב שנועד לשנות מן היסוד את מאזן הכוחות מול איראן, או שיגיע להסכם חדש שיקפיא את העימות - אך עלול להותיר את המשטר בטהרן עם מרחב פעולה נרחב יותר בעתיד.
מבחינת טראמפ, ההחלטה הזאת תשפיע על המורשת שלו ועל הכלכלה האמריקאית. מבחינת ישראל, המשמעות שונה לחלוטין. עבור וושינגטון זו שאלה של אסטרטגיה ומדיניות. עבור ירושלים, זו שאלה של ביטחון לאומי - ואולי אף של להיות או לחדול.
קרא את הכתבה המלאה במקור
