השותפים הנוחים: כולם יחזרו אחרי החרדים

גפני ודרעי, גולדקנופף ובבצ'יק, לא ימהרו לכבות את הטלפון אם מחנה מתנגדיהם יגבר על גוש הימין. ויש לכך סיבה.

ראשית, תמיד יש פער מובנה בין הבטחות הבחירות למה שמתאפשר אחריהן. אם מתנגדי נתניהו יצטרכו את החרדים כדי להקים ממשלה, סבירות גבוהה שהם יעדיפו לבלוע את הצפרדע ולהכריז שהחליפו את השלטון, מאשר להסתכן בסבב בחירות שבו קהל מצביעיהם יהיה אולי מאוכזב יותר מחוסר ההצלחה הראשון ונלהב עוד פחות לצאת מהבית ולתת להם את הקול.

אבל מעבר לזה, החרדים, בניגוד לסיעות הערביות, הם שותף פוליטי נוח וקל לריצוי. הם ידרשו את מה שהם צריכים לשימור האוטונומיה שלהם: פטור מגיוס, תקציבים למערכות החינוך, קווי טלפונים ותחבורה ייעודיים עבורם ומינוי רבנים ופקידי דת מטעמם, כל השאר זה בונוס. מה יגידו לציבור?

גם אחרי קמפיין בחירות שבו הגיוס נמצא בלב השיח, החלפת נתניהו בעיני רבים בגוש שנגדו יהיה מוצר ששווה לשלם עבורו, בעיניהם, בדחיית משבר הגיוס לקדנציות אחרות. איזנקוט כבר שם, גם גולן לא ממש מהמתנגדים וקשה לראות את לפיד, בנט וליברמן מפילים את הסיכוי להחליף את נתניהו כדי לדבוק בחרם על החרדים.

אם ממשלה תרצה לעשות מהפך מדיני בפינוי יישובים או דווקא להפך, להרחיב את ההתיישבות ביו"ש כמו זו הנוכחית, אם תבקש ליטול סמכויות ממערכת המשפט או להגדיל את כוחה, להילחם בוועדי העובדים או לבסס אותם – בכל נושא שכזה החרדים ייתנו את אצבעותיהם לסיעות הקואליציה באופן מלא, כל עוד הם מקבלים את מבוקשם בנושאים החשובים להם.

החרדים באים עם דעות מהבית, גם בנושא המדיני. גפני בשמאל, פינדרוס בימין. אבל אלה משניים, ואף פחות מכך, בעשייה הפוליטית. איזה ראש ממשלה יוותר בקלות על תמיכה אוטומטית בצעדי ההנהגה שלו, בלי איומים בפירוק הקואליציה אם תהיה פעילות בעזה או באיו"ש, בלי ללחוץ על פגישות עם אבו מאזן או על צמצום עילת הסבירות?

ובכלל, כדי להקים ממשלה בישראל, צריך לוותר על איזשהי הבטחת בחירות. מי שמבטיח גם לא לשבת עם נתניהו, גם בלי חרדים וגם בלי ערבים, גם בלי ימנים מדי ובלי שמאלנים מדי, גם לגייס את כולם וגם לשמור על עולם התורה, עליו נאמר המשפט המיוחס לנפוליאון: "הדרך הטובה ביותר לקיים הבטחה היא לא להבטיח אותה".

קרא את הכתבה המלאה במקור