עודכן לאחרונה: 28.7.2026 / 12:23
בשבועות האחרונים הולכת ומתרחבת ברחבי ארצות הברית תופעה חריגה: אזרחים מנפצים, מנסרים ומשחיתים במכוון מצלמות לזיהוי לוחיות רישוי של חברת פלוק סייפטי. נשאלת השאלה - מדוע כמות מצומצמת יחסית של כ-80,000 מצלמות ברחבי ארצות הברית כולה (פחות מ-0.25 מצלמות לכל 1,000 תושבים) מציתה מרד אזרחי גלוי, בעוד שבבריטניה, לשם השוואה, מותקנות כ-7.5 מיליון מצלמות מעקב (מעל מצלמה לכל עשרה תושבים בלונדון) והן נתפסות כחלק טבעי משגרת החיים?התשובה טמונה בהפרה חריפה של משוואת האיזון שבין ביטחון לפרטיות. הזעם הציבורי בארצות הברית לא ניצת בגלל עצם נוכחותן של המצלמות ברחוב, אלא מתוך התחושה שקווים אדומים נחצו: דיווחים על העברת מידע לרשויות ההגירה הפדרליות, ניסויים פולשניים להקלטת קולות במרחב הציבורי ושימוש לרעה של שוטרים במערכת למעקב אישי. ברגע שטכנולוגיה המיועדת להגנה מפני פשיעה הופכת לכלי מעקב ללא הסכמה, הציבור מרגיש שהפרטיות שלו נלקחה במרמה.את עומק התגובה הזו מסבירים מנגנונים פסיכולוגיים-פוליטיים המנהלים את משוואת האיזון בין ביטחון לפרטיות. תיאוריות בתחום הפסיכולוגיה הפוליטית מלמדות כי תפיסת איום היא בעיקרה תגובה קוגניטיבית, תהליך של עיבוד מידע והערכת סיכונים, שבו הפרט שוקל את חומרת הסכנה מול הסתברות מימושה. הערכה זו פועלת לפי מנגנון של סף קריטי: הציבור אינו מגיב לכל סיכון באופן זהה, אלא שומר על רגישות גבוהה לחופש הפרט עד לרגע שבו האיום נתפס כקיומי או כממשי בצורה יוצאת דופן. רק כאשר נחצה סף איום מסוים, מתרחש שינוי תודעתי המניע אזרחים לתמוך בהרחבת סמכויות הפיקוח של השלטון, מתוך דחף להשיב את תחושת השליטה והביטחון.
מצלמת אבטחה ברחוב בניו יורק, ארצות הברית/APבשורת מחקרים שערכנו בשנים האחרונות במעבדה לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת חיפה (שבראשה עומדת פרופ' דפנה קנטי), בחנו כיצד תהליכים קוגניטיביים אלו פועלים בפועל. בסדרת ניסויים מבוקרים שהתבססו על תרחישי חדשות מדומים, בחנו את תגובת הציבור לדרגות שונות של מתקפות ואיומים. הממצאים אישרו את קיומו של סף האיום: דרישת הציבור להרחבת המעקבים אינה מניעתית אלא תגובתית, ומתרחשת בעיקר כאשר האיום כרוך בפגיעה בחיי אדם. כאשר הפגיעה הייתה כלכלית או תפקודית בלבד, הערכת האיום הקוגניטיבית נותרה נמוכה והציבור סירב לספוג פגיעה בפרטיותו.במקביל, הרחבנו את הניתוח למחקר השוואתי בינלאומי שבו בדקנו את עמדות הציבור בישראל, בבריטניה ובארצות הברית. המחקר חשף כיצד סף האיום והנכונות לספוג מעקב מושפעים מההקשר התרבותי והביטחוני של כל מדינה: בעוד שהציבור בישראל ובבריטניה מפגין רמות השלמה גבוהות יחסית עם אמצעי ניטור במרחב הציבורי, הציבור האמריקאי שומר על חשדנות בסיסית ורגישות גבוהה במיוחד לכל חריגה מסמכות.במילים אחרות, משוואת הביטחון והפרטיות אינה צ'ק פתוח, אלא "חוזה אמון" עדין ומוגדר. הציבור מביע נכונות להקריב מפרטיותו אך ורק כאשר האיום נתפס כחיצוני וקיומי, וכאשר קיימת אמונה שהממשלה תשתמש בכלים אלו באופן מידתי ובלעדי נגד אותו איום. ברגע שהאמון נסדק והאזרחים חשים כי מנגנוני המעקב מוסטים לצרכים שלא הוסכמו מראש, החוזה מופר והתמיכה הציבורית מתרסקת. הלקח עבור קובעי המדיניות ומפתחי הטכנולוגיה הוא חד וברור: טכנולוגיות מעקב ובינה מלאכותית אינן פועלות בוואקום חברתי. ביטחון לאומי ואישי אינו גדל ביחס ישר לכמות המצלמות ואמצעי הניטור ברחוב. ללא אמון ציבורי, שקיפות מלאה ורגולציה הדוקה שתבטיח שהמידע לא ישמש לצרכים זרים, המדינה אינה מייצרת ביטחון, אלא שומטת את הלגיטימציה של מוסדותיה. כפי שמוכיח המרד נגד המצלמות בארצות הברית, כשהאמון נסדק, הציבור לא מסתפק במחאה פסיבית, אלא מפרק את מנגנוני המעקב במו ידיו. הכותבת חוקרת את ההשלכות הפסיכו-פוליטיות של טרור ומדיניות מעקב, חברת סגל בחוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים ועמיתת מחקר בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה
קרא את הכתבה המלאה במקור
