ס׳ בת ה-10 מבקשת לצאת לשחק בחוץ בזמן שאמה מספרת על הרצח של אביה. קשה לה לשמוע שוב על היום שבו הכול השתנה. היא הייתה ילדה קטנה כשאביה, תושב ג'סר א-זרקא, יצא מביתו והבחין בצעירים…
ס׳ בת ה-10 מבקשת לצאת לשחק בחוץ בזמן שאמה מספרת על הרצח של אביה. קשה לה לשמוע שוב על היום שבו הכול השתנה. היא הייתה ילדה קטנה כשאביה, תושב ג'סר א-זרקא, יצא מביתו והבחין בצעירים מתוקטטים. כשניסה להפריד ביניהם, אחד מהם, קטין, דקר אותו למוות.
זה היה רצח אגבי, חסר היגיון ותוחלת, שלא הותיר כמעט חותם בתודעה הציבורית: רק באותו החודש נרצחו עוד חמישה בני אדם בחברה הערבית. אך עבור ס', מותו של אביה הוא עולם ומלואו. אמה פ' הייתה אז זמן קצר אחרי לידת הבן הרביעי; מותו של האב הותיר את המשפחה ללא מקור הפרנסה העיקרי, וללא גב משפחתי. "אני מחזיקה מעמד רק בשביל הילדים", אומרת פ׳. המשפטים שלה קצרים ומדודים. היא מחזיקה את עצמה כדי לא להתפרק כשהיא מספרת על הפחדים שעמם מתמודדים הילדים עד היום. "הם מעדיפים להישאר בבית", היא אומרת. הם חוששים לצאת החוצה, אולי גם להם מחכה גורל דומה לזה של אביהם.
לצדה של ס' יושבת עריפה. גם משפחתה היא קורבן של האלימות המשתוללת בחברה הערבית: לפני כשנתיים נרצחה בתה, סומייה, בידי בעלה ואבי ילדיה. כשעריפה מתחילה לספר על היום השחור ההוא, גם נכדתה ר' בת התשע מבקשת לצאת מהחדר. היא לא אוהבת שאני מדברת על זה", אומרת עריפה. אפשר להבין מדוע. ר' היתה תלמידת כיתה א' בעת שאירע הרצח האלים. עוד קודם לכן היתה היא עצמה קורבן לאלימות הקשה ששררה בבית - אלימות שהובילה את סומייה להתלונן נגד בעלה במשטרה כמה פעמים.
ביום הרצח, האב סיפר לר' ולאחיה שאימם יצאה לעבודה - למרות שהילדים ראו שמפתחות הרכב שלה נותרו בבית. אחר כך ניסה לטעון כי האם עזבה את הבית. "קיבלתי הודעה לטלפון: 'אמא, נסעתי לשארם עם חברה'", משחזרת עריפה, "מהפחד זרקתי את הטלפון. ידעתי שזה לא נכון - היא לא היתה משאירה את הילדים והולכת, אין דבר כזה". עריפה חשדה מהרגע הראשון שמשהו רע קרה.
"הוא כל הזמן היה נותן מכות - לה, לילדים", היא אומרת. מצלמות אבטחה מחוץ לחנות סמוכה חשפו את האמת: ר' נרצחה באכזריות לפנות בוקר, ובעלה הסתיר את גופתה בתא המטען של המכונית. לאחר מכן הסיע את הילדים, באותו רכב עצמו, להוריו. משם, נסע לבור שהוכן מבעוד מועד וקבר את גופתה של סומייה. "הוא עשה לנו אסון, אסון", אומרת עריפה, "זה נס שאני עומדת על הרגליים".
מאז ארבעת הילדים מתגוררים אצל עריפה. היא לא תיארה לעצמה שבשלב הזה של חייה - כשהיא מטפלת גם בבעל במצב סיעודי - תחזור לגדל ילדים צעירים. הטראומה שעברה על הילדים משפיעה על כל היבט של חייהם: בלימודים, בסיוטים. עריפה, שקיבלה מעמד של משפחת אומנה עבור נכדיה, לא מוותרת: מתעקשת על טיפולים, מסיעה לרופאים ולכל מקום שבו היא יכולה לקבל מענים עבור הילדים.
גל הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, וקלות היד על ההדק והסכין, חלחלו זה מכבר לתודעה הציבורית. התקשורת הישראלית סופרת את הנרצחים, דורשת תשובות מהמשטרה ומהממשלה. אך נדמה שעדיין לא הופנמה עד הסוף המשמעות האמיתית מאחורי רשימות הנרצחים המתארכות: מעגלי הפגיעה רחבים בהרבה מהנרצחים עצמם. נכללים בהם גם פצועי הירי - לעתים קרובות מדובר בעוברי אורח, או במי שהוכנסו בעל כורחם למעגלי הנקמה, על אף שהם אזרחים נורמטיביים - עדי הראייה, וקרובי משפחותיהם של הנפגעים: הורים, אחים, אלמנות ויתומים. הרבה מאוד יתומים.
2026 עדיין לא הסתיימה, ובחברה הערבית סופרים יותר מ-100 ילדים ובני נוער שנותרו ללא הורה בעקבות רצח. על פי מעקב שעורכת עמותת "חמניות", המלווה יתומים מכל חלקי החברה הישראלית, כ-130 ממקרי הרצח האחרונים מאז תחילת השנה האזרחית הותירו 114 יתומות ויתומים מתחת לגיל 18 - קרוב למחציתם פעוטות וילדים צעירים מאוד, עד גיל 6. לעתים קרובות - כמו במקרה של פ' ובתה ס' - הם נותרים ללא מקור הפרנסה העיקרי, וללא תמיכה משפחתית. החשש הגדול, אומרים ב"חמניות", הוא שהילדים האלה יצטרפו בעתיד הלא רחוק למעגל הפשיעה והאלימות.
"ילד שראה איך אבא שלו נרצח, שאמא שלו נאלצת לחיות מקצבת שארים בלבד, שאין לו מודל גברי אחר בבית - הסיכויים שלו להצטרף למעגל הפשיעה גדלים", אומרת הדר קס, מנכ"לית "חמניות". העמותה מפעילה בחברה הערבית עשרה מרכזים, שבהם פעילויות המיועדות ליתומים ולהורה שנותר מאחור. לא מדובר במפגשים טיפוליים אישיים, אלא בקבוצות שבהן נפגשים הילדים לפעילות משותפת - יצירה, בישול וספורט - שדרכה, בעזרת הנחיה מקצועית, הילדים נפתחים בהדרגה ומצליחים לדבר קצת יותר על האובדן. "הביקוש עצום", אומרת קס.
"בבית הספר לא תמיד מבינים, הם לא כמוני", אומרת ס', ואילו בקבוצה כל הילדים התייתמו מהורה - ויש שפה משותפת. ר׳ מספרת שלא רצתה להגיע בתחילה למפגשים, "הייתי צריכה לשכנע אותה", אומרת עריפה. ואילו היום, היא לא מוכנה להפסיד מפגש. בין השאר, הילדים מדברים במפגשים על חלומותיהם: ס׳ רוצה להיות רופאה. ר׳ חולמת להיות עורכת דין, "שידעו שאני חזקה", היא אומרת. אפשר רק לשער מה הקשר בין החלום המקצועי לבין הטראומה שחוו בילדותן המוקדמת. כשאחיה הקטן של ר׳ נשאל במפגש הקבוצתי מה החלום שלו, הוא ענה בפירוש: "החלום שלי הוא אמא, אני חולם עליה כל הזמן. אני רוצה לראות אותה", מספרת חדרה ג׳רבאן, מנהלת המרכז בג'סר א-זרקא. ג'רבאן מתפקדת במרכז כאשת מקצוע התומכת במשפחות הנפגעים, אך כמעט כבדרך אגב, מתברר שגם היא עצמה קורבן לאלימות המשתוללת: לפני כארבע שנים, עבריין שירה ברחוב בלי הבחנה פגע בבנה בעת ששיחק בחצר. הבן נפצע ברגלו, וגם נפשו נותרה מאז פצועה.
המענים ליתומי הרצח ושאר הילדים שנפלו קורבן למעגלים המתרחבים של האלימות המשתוללת בחברה הערבית חלקיים מאוד, רחוקים מלהספיק. פעילותה של "חמניות" נסמכת על כספי תרומות פילנתרופיות, ובכל מקרה המענים שהיא מעניקה אינם תחליף לטיפול נפשי פרטני.
במשרד הרווחה מפעילים עשרה מרכזי סיוע למשפחות שכולות על רקע אירועי מוות פתאומי, מתאונת דרכים ועד רצח, שניים מהם פועלים בחברה הערבית. ממשרד הרווחה נמסר במענה לפניית ynet ו"ידיעות אחרונות" כי בשנה החולפת טופולו במרכזים הללו כ-7,500 מטופלים, אך לא ידעו לומר כמה מהם הגיעו מהחברה הערבית. פ' זוכרת שמשפחתה קיבלה סיוע נפשי בתחילת הדרך, אך היה זה סיוע קצר מועד: כיום, כארבע שנים לאחר הרצח, היא נותרה לבדה במערכה: עם החרדות, עם הקשיים בלימודים, עם ההישרדות הכלכלית.
"המערכות לא מסתכלות למציאות בעיניים, ולכן לא דחוף להן למצוא פתרונות", אומרת ראויה חנדקלו, מנכ״לית אילאף – המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית. המענים ליתומי הרצח דומים לאלה המיועדים לכל ילד שחווה אובדן, אלא שריבוי המקרים, לצד העובדה שבחברה הערבית קיים מחסור מובנה במטפלים בתחום בריאות הנפש, מצריך לדעתה תוכנית ייעודית נרחבת להתמודדות עם הנושא. "אנחנו באירוע גדול שמצריך שינוי מערכתי", היא אומרת, "אובדן של הורה בנסיבות האלה קשה פעמיים - כי הרבה פעמים המשפחה אפילו לא יודעת מי רצח את אבא, לא יודעת אם שאר בני המשפחה עדיין מאוימים. הרבה פעמים הנשים נמצאות באבטלה עמוקה ועול הפרנסה נופל עליהן. במצב כזה, קל 'לצוד' את האנשים האלה בחזרה לתוך מעגלי הפשיעה".
קרא את הכתבה המלאה במקור
