בלי ספויילרים: "ספיידרמן: יום חדש" הוא סרט מרהיב אבל לא שכחנו משהו?

הפוטנציאל היה בשמיים. ולכאורה, מארוול עשתה כאן כמעט הכל נכון: הבמאי דסטין דניאל קרטון ("שאנג צ'י") שקיבל את הפרויקט לידיו באמת עמד בציפיות ויצר סרט עם טון ייחודי, עיצוב סביבתי ניכר וגרסה הרבה יותר מקורקעת וריאליסטית של ספיידרמן לעומת הגרסה שנסעה לחלל עם הנוקמים לפני עשור. כל שחקני הסרטים הקודמים חוזרים כאן וכולם בלי יוצא מן הכלל מביאים תצוגת משחק משובחת: זנדאיה בתצוגת המשחק הכי מגוונת ומרשימה שלה אי פעם, טום הולנד מצליח להחזיק סצנות אמוציונליות ובוגרות הרבה יותר לעומת הסרטים הקודמים, ג'ון ברנטל שמצליח לשמור על הייחודיות של הפאנישר כאן והדינמיקה בינו לבין טום הולנד מתפוצצת על המסך וכמובן סיידי סינק המצוינת כהרגלה. אבל דבר אחד מארוול, כרגיל, שכחה לעשות – וזה לגייס כותבים ראויים.

התסריט של "ספיידרמן: יום חדש" לוקח את כל הפוטנציאל שהיה גלום בסרט הרביעי אי פעם בסדרה של ספיידרמן ואת נקודת הפתיחה החזקה שהסרט הקודם השאיר לו – ובעיקר זורק כמעט את כל זה לפח לטובת עוד סרט אקשן גיבורי-על עם הופעות אורח שבוחר במודע להתרחק מהסיפור של הדמות הראשית כאן ולתת במה למגוון גדול מדי של דמויות. הסרט מוותר כמעט לחלוטין על פיטר פארקר האדם, ולמרות שהתסריט מנסה להצדיק את זה לאורך הסרט – בפועל ככל שנוקפות הדקות הוא מאבד גם את הקהל ולא רק את הדמות הראשית שלו. על אף שהתסריט מנסה להציג נושאים בוגרים כמו בדידות והתבודדות, חשיבות הקשר האנושי ואובדן – הוא עושה את זה בצורה לא משכנעת. כך למשל, הדמויות בסרט מתייחסות לספיידרמן כ-"האיש העצוב" ומתייחסות אליו כאדם מדוכדך ובודד – אבל בפועל לאורך כל שעות הסרט הקהל צופה בספיידרמן היתולי, משעשע, מצחיק ואופטימי – שאמנם מתכתב עם אופי הדמות בקומיקס שקראתי בתור נער, אבל מנוגד לחלוטין למה שהתסריט מנסה לכוון אליו. כך, אנחנו בעצם שומעים שמדובר בסרט בוגר וקודר יותר – אבל רואים בפועל עוד סרט אקשן שמשלב קומדיה, דמויות מהיקום של מארוול ואולי כמה סצנות מרגשות. הנרטיב לא מצליח לגרד את פני השטח וניכר שהתסריט באופן מכוון בוחר שלא לקחת החלטות אמיצות באשר הן ולהיצמד בקרנות המזבח של פורמולת כל סרט גיבורי-על באשר הוא, ובשלב הזה מגיע לנו יותר.

התסריט מרפרר לסרטי ספיידרמן קודמים, אבל בצורה שכבר חוזרת על עצמה ובעיקר כזו שכבר ראינו בסרט הקודם שכל מהותו הייתה הומאז' לכל סרטי העבר – מה שגורר כאן בעיקר חוויה של גלגול עיניים ו-"למה אני צריך עוד מזה?". במקום להמשיך את הקו האנושי של הדמות האהובה הזאת ולייצר סרט ספיידרמן, מארוול בחרו ללכת על כל הקופה, תרתי משמע – ולעשות, פשוט, עוד סרט מארוול. במקום לבלות זמן עם הדמויות שכל כך רצינו לדעת מה קרה איתן מאז הסרט הקודם ואיך הדברים יתקדמו מכאן קיבלנו גם הפעם העמסה מוגזמת של הופעות אורח מיותרות שמלבד הרצון של האולפן לייצר מחיאות כפיים באולם לא משרתות את העלילה בשום צורה ואופן ואפילו מטשטשות את כוונת המשורר. ולא שיש בעיה עם קצת Fan Service, אבל איפה הסיפור? ריס מקנה ואריק סומרס, התסריטאים, צריכים לדעת יותר טוב מכולם, כשהם מתיישבים על הלפטופים שלהם לכתוב את התסריט, שעם כוח גדול באה אחריות גדולה.

ועדיין, יש הרבה דברים שכן עובדים מעולה בספיידרמן החדש והם קשורים כולם בספיידרמן עצמו. ברמה הוויזואלית והקולנועית, זהו סרט הספיידרמן הכי טוב שקהל המעריצים היה יכול לחלום עליו. סצנות האקשן מדהימות: הן מרגישות כמו אמנויות לחימה מהודקות עם כוריאוגרפיה שהשחקנים והפעלולנים עבדו עליה שעות נוספות, ולא כמו עוד עיסת CGI לא משכנעת. המצלמה של דסטין דניאל קרטון מעניקה לתנועה של ספיידרמן משקל ופיזיקליות שלא ראינו שנים. קטעי הסווינג ברחובות ניו יורק נמצאים כאן בכמות הגדולה ביותר שראינו אי פעם בסרט ספיידרמן והם מעבירים תחושת מומנטום וסחרחורת מרהיבה, כשהעיר עצמה חוזרת להיות דמות מרכזית בעלילה עם סמטאות חשוכות וגגות רטובים מגשם. הטקסטורה המשכנעת של החליפה והמשחק הפיזי של טום הולנד – שכל קפיצה ונחיתה שלו משדרות שחקן שבאמת הגיע לרמת חיבור אמיתית עם הדמות – מזכירים לראשונה את רמת החיבור שהייתה לשחקנים הקודמים. בפער ניכר, זהו המוצר הקולנועי הקרוב והנאמן ביותר לחזון המקורי של סטן לי וג'ון רומיטה סניור.

אבל זה בדיוק מה שמתסכל ב"ספיידרמן: יום חדש". זה לא הסרט שייחלנו לו באמת. לא עד הסוף. הדיסוננס בין עיצוב הדמות לבין התסריט והעלילה נוחת עליך בצורה מובהקת ככל שהסרט מתקדם. דווקא הסרט שנראה הכי טוב שהמעריצים יכלו לדמיין, הסרט בו טום הולנד הכי משכנע, והנקודה הזו בזמן בה קיוונו שמארוול תדע להחזיר עטרה ליושנה – הוא סרט שיגרום לרובכם להרגיש מבולבלים בסצנת הסיום שלו. הקליימקס השטחי ובעיקר החלק האחרון של הסרט שנחטף כמעט לחלוטין על ידי דמות חדשה וזורק את ספיידרמן מתחת לגלגלים – בשילוב עם סיפור לא מספיק מהודק ובעיקר עמוס בגימיקים – גורמים לחוויה להרגיש בעיקר מתסכלת. לצד סצנות האקשן והסווינג הכי יפות שראינו אי פעם, החליפה המוצלחת ביותר שהוצגה בסרטי ספיידרמן בעיניי, תצוגת המשחק הטובה ביותר אי פעם של כל אחד מהשחקנים כאן, ועיצוב סביבות שמרגיש באמת מהודק יותר עם טון ספציפי – הסיפור עצמו לא מצדיק את חמש השנים שעברו מאז הסרט האחרון ואת חזרתו של טום הולנד אל הדמות, עם כל הצער שבדבר.

והוא לא האשם כאן. אני באמת ובתמים מאמין שהוא ודסטין דניאל קרטון, שהוא במאי בחסד, ניסו לייצר כאן סיפור קטן, אנושי וטוב של הדמות ששניהם כל כך אוהבים – אבל התאגיד היה זה שאמר את המילה האחרונה. והתאגיד הזה, איבד את היכולת לספר סיפור. אם אתם מרגישים כבר עייפים מסרטי גיבורי-העל, זה ממש לא הסרט שיחדש לכם. אם אהבתם את סרטי מארוול שיצאו אחרי "הנוקמים: סוף המשחק", אתם צפויים לעוד סרט מארוול שכזה ואני שמח בשבילכם. אם ציפיתם כמוני לסרט ספיידרמן שימשיך את הקו של הקודם ויתכתב עם הטרילוגיה של טובי מגווייר, ייקח את פיטר פארקר לתהומות אנושיים חדשים ויחבר אתכם אפילו עוד יותר אל הדמות הזו – אז… מה לעזאזל חשבתם לעצמכם כשהלכתם לסרט של מארוול?

קרא את הכתבה המלאה במקור