מתחת לפני השטח מסתתר דבר מטריד בהרבה, הקשור, אם תרצו, לתמונה הרחבה. בראש ובראשונה, עצם נסיעתה של שרה נתניהו – שוב! – לארצות הברית. מדוע, בשעה שישראל שרויה בטראומה לאחר כמעט שלוש…
מתחת לפני השטח מסתתר דבר מטריד בהרבה, הקשור, אם תרצו, לתמונה הרחבה. בראש ובראשונה, עצם נסיעתה של שרה נתניהו – שוב! – לארצות הברית. מדוע, בשעה שישראל שרויה בטראומה לאחר כמעט שלוש שנות מלחמה, כאשר משפחות רבות מתמודדות עם קשיים כלכליים וחברתיים, היה כה חיוני שתתלווה אליו לעוד נסיעה רשמית על חשבון הציבור, בליווי הפמליה המוכרת, המזוודות והטקסיות? מדוע מצא בנימין נתניהו לנכון להביא את אשתו להלווייתו של הסנאטור לינדזי גרהאם – במקום להשתתף, למשל, לאורך השנים הקשות הללו, בהלוויותיהם של נרצחי 7 באוקטובר או של יותר מאלף חיילי צה"ל שנהרגו במלחמותיו?
מספר המנהיגים הזרים שנכחו בהלוויה היה מצומצם במיוחד: נתניהו, נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי ונשיא פינלנד אלכסנדר סטאב, שהוא חביב על טראמפ. מביניהם, רק נתניהו הגיע עם רעייתו, שאף הוצגה באופן מגוחך למהדרין בתמונות הרשמיות ולצדם של בכירים אמריקנים.
מדוע בכלל היא מופיעה דרך קבע לצדו בפגישות עם בכירים אמריקנים, כאילו היא ממלאת תפקיד חוקתי רשמי? מדוע היא מוצגת שוב ושוב כ"גברת הראשונה" של ישראל, כאשר בישראל כלל אין מוסד כזה, ואם יש מקבילה טקסית כלשהי – הרי שזו הייתה אמורה להיות דווקא רעיית נשיא המדינה?
ייתכן שיש לכך הסברים פסיכולוגיים. ייתכן שמדובר בזוג שהחל לראות במדינה שלוחה של עצמו. אולם התמקדות באישיות בלבד מחמיצה את התפקיד הפוליטי הרחב יותר שממלאים המופעים הללו, שנשען זה שנים על ערעור עצם קיומה של מציאות אובייקטיבית.
הליברליים והמשכילים בישראל מתעצבנים בוודאות מן המחזה הזה, ולהערכתי זו בדיוק אחת ממטרותיו. הפופוליזם הימני המודרני משגשג לעיתים לא למרות שהוא מקומם את "האליטות", אלא דווקא משום כך. אם עיתונאים לועגים לתמונות – מה טוב. אם אקדמאים מצביעים על המניפולציה – מצוין. כל ביטוי של לעג מחזק, בעיני תומכים שכבר ממילא אינם נותנים אמון במוסדות הללו, את התחושה שהממסד עסוק באובססיביות ברדיפת מנהיגיהם.
אך המטרה העמוקה יותר חורגת מפרובוקציה. תרבות של שקר מתמשך הפכה לכלי פוליטי חיוני. ממשלות פופוליסטיות ברחבי העולם הדמוקרטי גילו כי גם המציאות עצמה ניתנת למשא ומתן, אם מקרינים מספיק ביטחון. בארצות הברית מחנה טראמפ מבקש מהציבור להאמין ששינוי האקלים הוא תרמית, שחיסונים אינם עובדים למרות הררי הראיות, שמכסים משולמים בידי מדינות זרות ולא בידי הצרכנים המקומיים, ושבחירות "נגנבות" בכל פעם שהמועמד המועדף מפסיד.
כל הפרכה הופכת להזדמנות נוספת לומר לתומכים שאי אפשר לסמוך על המומחים, שבתי המשפט מושחתים, שהתקשורת משקרת, ושהמקצוענים אינם אלא מגינים על האינטרסים של עצמם. יש הרי יותר בוחרים ממומחים. המפתח הוא לגרום לבוחרים שלא להאמין לאמת. לקבל בהכנעה תמונה שקרית, כי כך עובד השבט.
כאשר העובדות – גילה של הרעייה למשל – הופכות לעמדה פוליטית, זהו השלב שבו ממשלה פופוליסטית יכולה להתחיל לעשות ככל העולה על רוחה – וזו בדיוק התוכנית.
בישראל המחנה הביביסטי מצפה מן האזרחים להאמין שנתניהו חף מפשע לחלוטין למרות שנים של הליכים פליליים; שכל ועדת חקירה ממלכתית ל־7 באוקטובר תהיה קונספירציה פוליטית, במקום התגובה הדמוקרטית המתבקשת לאסון הביטחוני הגדול בתולדות המדינה; שחקיקה המחלישה את מנגנוני האיזון והבלימה דווקא מחזקת את הדמוקרטיה; שמי שמחזיקים בכוח השלטוני הם הקורבנות האמיתיים, בעוד שמבקריהם הם הסכנה; ושפטור המוני של חלקים גדולים מן הציבור החרדי משירות צבאי אינו השתמטות שמגנה בין היתר על רבבות בטלנים שאינם עובדים או לומדים, אלא יהדות במיטבה. כל אחת מן הטענות הללו מחייבת התעלמות מעובדות הגלויות לעין לכל מי שמוכן להביט.
וכאן בדיוק הופכות התמונות לחשובות. לא משום שמישהו באמת מאמין ששרה נתניהו נעשתה צעירה בשלושים שנה. להפך. ערכן טמון בכך שהן מדגימות שמציאות אובייקטיבית כבר אינה חשובה. אם התומכים מוכנים להנהן, או אפילו רק להימנע ממחאה (או לעג), הם כבר קיבלו את ההנחה היסודית. הם תרגלו התבוננות במשהו שאינו אמת בעליל – והתייחסות אליו כאילו הוא לגיטימי.
ממשל סמכותני מתחיל בוויתורים קטנים כאלה. השקר הקטן מכין את הקרקע לשקר הגדול. כאשר די אנשים מתרגלים להעמיד פנים ששניים ועוד שניים שווים חמש – או לפחות להעמיד פנים שלא מקובל להתעקש אחרת – קל הרבה יותר לשכנע אותם שמדיניות כושלת היא הצלחה, שמאבק בשחיתות הוא רדיפה פוליטית, שביקורת היא בגידה, ושנאמנות חשובה מן האמת.
שום דמוקרטיה אינה קורסת משום שצלם ממשלתי החליק יתר על המידה את פניה של רעיית פוליטיקאי. אבל דמוקרטיות אכן מתות כאשר ממשלות מגיעות למסקנה שגם את המציאות עצמה מותר להן לרטש.
הכל שפיט? זה כסף קטן. אצל ביבי הכל שקיר, חביבי.
קרא את הכתבה המלאה במקור
