למה אנחנו חוזרים לאקס שפגע בנו? מחקר חדש מפצח את התעלומה

כדי להבין כיצד המוח מעבד אהבה, גייסו חוקרים מאוניברסיטת אאלטו בפינלנד 55 משתתפים, כולם הורים שנמצאו במערכת יחסים אוהבת. במהלך סריקות MRI תפקודיות הם האזינו לסיפורים קצרים שתיארו מצבים המעוררים אהבה כלפי בן או בת זוג, ילד, חבר קרוב, חיית מחמד, הטבע ואפילו אדם זר.המטרה הייתה לבדוק האם כל סוגי האהבה "נראים" אותו דבר במוח, או שכל אחד מהם מפעיל רשת עצבית אחרת.התמונה שהתגלתה הייתה מורכבת. אהבה כלפי בני זוג, ילדים וחברים קרובים הפעילה אזורים רבים יותר במוח בהשוואה לאהבה כלפי זרים או הטבע. אהבה רומנטית בלטה במיוחד בהפעלת אזורים הקשורים לתחושת תגמול, מוטיבציה ועיבוד רגשי, בעוד שאהבה הורית עוררה את התגובה החזקה ביותר במערכת התגמול.הממצאים מחזקים את ההבנה שאהבה אינה רגש אחד, אלא שילוב של מנגנונים ביולוגיים שונים הפועלים במקביל.

התחושה שאנחנו "לא מצליחים לשחרר" אינה בהכרח עדות לכך שמצאנו את אהבת חיינו. לעיתים היא פשוט משקפת את העובדה שהמוח עדיין נאחז במסלול עצבי שנבנה לאורך זמן/ShutterStockגם כשהאהבה נגמרת, המוח ממשיך לזכוראחת התובנות המעניינות ביותר במחקר היא שלא כל המערכות במוח "נפרדות" באותו זמן.מערכת התגמול, זו שאחראית במידה רבה על תחושת ההנאה, עשויה להיחלש כאשר הקשר מדרדר. לעומת זאת, אזורים הקשורים לעיבוד רגשי ולהיקשרות עמוקה עשויים להמשיך להיות פעילים גם כאשר הקשר כבר אינו מספק את אותה תחושת סיפוק.החוקרים לא בדקו ישירות אנשים שנמצאים במערכות יחסים רעילות, ולכן אינם יכולים לקבוע שזהו ההסבר לתופעה. עם זאת, הם מציעים שמנגנון כזה עשוי להסביר מדוע אנשים רבים ממשיכים לחשוב על בן או בת זוג שפגעו בהם, גם כשהם יודעים שהקשר כבר אינו מיטיב עמם.זו אולי אחת הנקודות החשובות ביותר במחקר: המוח לא תמיד "מכבה" את הרגש באותו רגע שבו ההיגיון מקבל החלטה.

מחקרי מוח קודמים הראו כי בשלבי ההתאהבות הראשונים יש ירידה בפעילות של אזורים במוח האחראים על שיפוט ביקורתי, הערכת סיכונים ושליטה בדחפים.זו אחת הסיבות לכך שנולד הביטוי "אהבה עיוורת".עם זאת, חשוב להיזהר מהסקת מסקנות רחבות מדי. רוב הראיות בנושא מתייחסות לשלבי ההתאהבות הראשוניים, ולא ברור עדיין אם אותם מנגנונים פועלים באותה צורה גם במערכות יחסים ממושכות או רעילות. כדי לענות על השאלה הזו יידרשו מחקרים ייעודיים נוספים.

התפיסה שלפיה אנשים נשארים בקשרים רעילים משום שהם "אוהבים לסבול" כנראה רחוקה מהמציאות.אחת ההשערות המקובלות היא שמנגנוני ההיקשרות שלנו התפתחו במהלך האבולוציה כדי למנוע בדידות ובידוד חברתי, שבתקופות קדומות היו עלולים לסכן את ההישרדות. לכן, כאשר אדם הופך לדמות היקשרות מרכזית, המוח עשוי להמשיך לראות בו מקור לביטחון גם לאחר שהקשר כבר אינו מיטיב איתנו.במילים אחרות, המוח מעדיף לעיתים את המוכר, גם כשהוא כואב, על פני חוסר הוודאות שמגיעה עם פרידה והתחלה חדשה.ההשערה הזו אינה מוכיחה מדוע אנשים נשארים בקשרים פוגעניים, אבל היא בהחלט מספקת דרך חדשה ומעניינת להבין מדוע הפרידה עלולה להיות קשה כל כך, גם כשהיא ההחלטה הנכונה.

במערכות יחסים בריאות, היכולת לסלוח היא אחד המנגנונים שמאפשרים לקשר להתפתח ולהעמיק. אבל במערכת יחסים רעילה, אותה יכולת עלולה להפוך למלכודת כאשר היא חוזרת על עצמה שוב ושוב.כל מחזור של פגיעה, התנצלות, סליחה וחזרה לקשר עשוי לחזק במוח דפוס למידה שמקשר בין הכאב לבין תחושת ההקלה שמגיעה אחריו. זהו מנגנון המוכר גם מתחומי מחקר אחרים של למידה ותגמול. חשוב להדגיש שהמחקר הנוכחי לא בחן ישירות את התהליך הזה, אך הוא משתלב היטב עם הידע שנצבר בשנים האחרונות על האופן שבו מנגנוני היקשרות, זיכרון ותגמול משפיעים על קבלת ההחלטות שלנו.

אם יש מסר אחד שחשוב לי להשאיר אתכם איתו לקראת ט"ו באב, הוא שהמוח האנושי אינו מערכת מקובעת. אחת התכונות המופלאות ביותר שלו היא הגמישות העצבית - היכולת ליצור מסלולי חשיבה, זיכרון והיקשרות חדשים לאורך החיים.לכן, גם אם קשר מסוים הותיר חותם רגשי עמוק, אין פירוש הדבר שנגזר עלינו להישאר כלואים בו. ההבנה כיצד המוח מעבד אהבה, געגוע והיקשרות אינה נועדה להצדיק הישארות במערכת יחסים פוגענית, אלא להסביר מדוע הפרידה ממנה עלולה להיות קשה כל כך.המחקר החדש אינו מוכיח שמנגנוני האהבה הם הסיבה לכך שאנשים נשארים בקשרים רעילים, אבל הוא מספק הצצה מרתקת לאופן שבו המוח שומר על קשרים משמעותיים גם כשהם כבר אינם מיטיבים איתנו. בעיניי, זו גם אחת הסיבות לאופטימיות. אם מנגנוני ההיקשרות נוצרים באמצעות למידה וניסיון חיים, הם גם יכולים להשתנות.אולי זו התובנה החשובה ביותר: התחושה שאנחנו "לא מצליחים לשחרר" אינה בהכרח עדות לכך שמצאנו את אהבת חיינו. לעיתים היא פשוט משקפת את העובדה שהמוח עדיין נאחז במסלול עצבי שנבנה לאורך זמן. והחדשות הטובות הן שלמוח יש יכולת מופלאה לבנות גם מסלולים חדשים.איתי עניאל הוא חוקר מוח וזיכרון ודוקטורנט באוניברסיטת בר אילן

קרא את הכתבה המלאה במקור