בימים האחרונים נתקלתי ברשת, פה ושם, בכאלה שמצהירים שהם מוכנים לחבק את מנסור עבאס. סוג של התרסה על הסרטון ההוא ובכלל.
בימים האחרונים נתקלתי ברשת, פה ושם, בכאלה שמצהירים שהם מוכנים לחבק את מנסור עבאס. סוג של התרסה על הסרטון ההוא ובכלל.
מסכת ההפחדות מפני חיבוק עם הח"כ כל כך שקופה ומייגעת, שיותר ויותר מואסים בנשף המסכות הזה; מי שבבחירות כבר לא יכול לשווק את עצמו כמגן ישראל, אנשים מבינים, מנסה למכור את אלה שמולו כמחבקי ערבים; או ככאלה שנדבקו מחיבוק ערבי, ומסתובבים כנשאים.
זה לא שמישהו מקל ראש במשמעותו של חיבוק, עם מי שעלול להיתפס כאויב. חיבוק זה כבד. זה אחד מעל לחיצת יד. זה כמעט נשיקה בעצימת עיניים. עד היום התמונה של ברק וערפאת בקאמפ דיוויד, דוחפים אחד את השני, בקטע של הסתחבקות, בקטע של גורי חתולים שמשתובבים, יושבת לנו בראש.
אז כן, לחיבוק עם מי שמייצג את הצד השני משמעות סמלית צורבת, לפעמים סוערת. האדם שנלחמת איתו, שהרג בך והרגת בו, מתקרב, גם פיזית.
רק שהקמפיינים של נתניהו – שלחץ בעצמו יד לערפאת – מייחסים משמעות נוספת לאקט הקרבה לערבי שממול: מדובר בהתגפפות שמטמאת את המחנה הלאומי. וזה, בימים של בוגדים ונאמנים, כבר חטא שאין עליו כפרה.
מבאס להיות מנסור עבאס בימים הללו. אפילו מעליב. הוא לא סאדאת ולא ערפאת. אין לו צבא. אפילו לא חלק באסונות סביבנו כמו אחרים בממשלה. הוא רק יו"ר מפלגה שמייצג ערבים אזרחי ישראל. ובכל זאת הוא הדמון של העת הזו.
יש עוד פוליטיקאים ערבים. מה הופך דווקא אותו לסכנה ברורה ומיידית? הרצון שלו להתקרב. זה מרתיע אנשים. בטח אצל נתניהו, רק שאצלו הסיבה אחרת: עבאס שוב עלול להתגלות כמפתח לממשלה בלעדיו. אז במקום הערבים נוהרים לקלפיות הוא מזהיר מפני הערבי שנוהר לחבק. שזה, לא עלינו, כבר כרוך במגע. בהתבוללות פוליטית.
כמה מבין 20 אחוז הערבים אזרחי ישראל מרגישים מנסור עבאס – כלומר שהם רוצים להתקרב, במיוחד אחרי 7 באוקטובר? את כמה מהם סרטון החיבוק מעליב?
והנה, למרות כל אלה, בא עבאס, ומצהיר השבוע, בוועידת הביטחון הלאומי של "ידיעות אחרונות", שהוא תומך בשירות לאומי-אזרחי לצעירים בחברה הערבית. הוא אומר את זה למרות סטטוס קוו של 78 שנה. אומר את זה למרות שלרובנו לא דחוף לשמוע.
גם אם זה נאמר כסיסמת בחירות, גם אם זה נראה בלתי אפשרי ליישום, הידיים של ההוא שכולם בורחים מחיבוק שלו מושטות. מה שאי אפשר לומר למשל על הפוליטיקאים החרדים. ההם מ"נמות ולא נתגייס".
מה שבאמת בלתי נתפס אלה הפוליטיקאים והמועמדים שנופלים למלכודת הפופוליסטית, של אשב או לא אשב עם עבאס; לקונספציה שלפיה הפחדות הסרק של נתניהו יותר מאיימות מהאסונות המוכחים שלו בשטח.
מלחמות שגובות מחירים קשים הן גם הזדמנות לשינוי. לסדר יום חדש. נדמה לי שאיזנקוט מבין את זה. בנט, לפיד, ליברמן, גנץ, ויתר המועמדים שטרודים בלהדוף את החיבוק של עבאס פחות. הם במשחק של נתניהו.
פינק פלויד היו שרים על עוד לבנה בחומה/ אצלנו, בערוץ 12, תזמינו זגג, יש פה שוב דלת שנופצה/ “בפעם הבאה”, הובטח במכתב איום, בזמן שהפוליטיקאים שותקים, “הלבנה תכוון לראשים”/ כי זה הסדר הנכון: לפני ששופכים דם עיתונאים, מטלטלים את עמודי הדמוקרטיה האחרונים.
קרא את הכתבה המלאה במקור
