אך מבט עמוק יותר חושף לוגיקה שונה לחלוטין: ארה"ב לא מהססת להרוס את המשטר באיראן, היא פשוט נזהרה עד כה שלא להרוס את הנכס.
וכאן בדיוק נעוצה הדילמה האמריקאית העיקרית: איך לשתק את הנהג בלי לרסק את המכונית?
אפשר להניח שהסיבה המרכזית לחוסר הרצון האמריקאי לראות תקיפות על שדות הגז, בתי הזיקוק, תחנות הכוח והנמלים של איראן אינה נובעת מזהירות צבאית בלבד. פגיעה קשה בתשתיות הלאומיות תהפוך את איראן של "היום שאחרי" מנכס מניב לנטל אדיר. שיקום מתקנים שנחרבו ידרוש מאות מיליארדי דולרים ושנים ארוכות, והציבור האיראני יתבוסס בעוני במקום לחבק את הליברליזם המערבי.
ככל שהזמן נוקף, ארה"ב מגלה את גבולות המודל: אי אפשר ליישם את מודל ונצואלה כל עוד המשטר בטהרן עומד על רגליו.
בוונצואלה, לאחר "עריפת המנהיג", האליטות המקומיות הסכימו להרכין ראש כדי לשרוד. באיראן, מנגנון משמרות המהפכה משולב בכל נימי הכלכלה והתשתיות – המשטר הוא חלק מובנה מהן, ומזין את עצמו מצינורות הנפט והתקשורת כדי לממן את הדיכוי הפנימי ואת התוקפנות האזורית.
