שורד השבי אביתר דוד חושף: "אני מתמודד עם פלאשבקים, הראש עדיין חוזר לשם"

דוד שוחרר ב-13 באוקטובר בשנה שעברה. "ואז חזרתי", פתח דוד את החלק המשמעותי בחייו. "קיבלתי יותר אהבה ממה שאפשר לדמיין. החיבוק הראשון עם אמא, אבא והאחים היה רגע שחלמתי עליו כל כך הרבה. פגשתי את החברים, ואנשים שמעולם לא הכרתי לא ניגשו אליי, בכו איתי ואמרו לי שהם התפללו שאחזור. הלוואי שיכולתי לחבק כל אחד ואחת. הצלתם לי את הנפש. אחרי כל מה שראיתי שם, עם ישראל הזכיר לי שיש בעולם גם טוב".

הוא ציין עוד: "אני באמת מודה על כל רגע וכל שנייה שאני כאן. על המשפחה ועל האפשרות לקום בבוקר כאדם חופשי. אבל לאט לאט הבנתי שגם כשחוזרים הביתה לא הכול חוזר יחד איתך. יש רגעים שבהם אני נמצא במקום הבטוח ביותר, מוקף באנשים שאני אוהב, ופתאום משהו בתוכי חוזר לשם. אני אומר לעצמי: 'חזרת. אתה בבית. אתה חופשי'. אבל הראש והגוף לא תמיד מצליחים להאמין בזה".

בשלב זה התייחס דוד למצוקות האישיות שלא מרפות. לדבריו, "אני מתמודד עם פוסט-טראומה ועם פלאשבקים. אלה מילים שלא חשבתי שאצטרך להשתמש בהן כשאדבר על עצמי. הייתי בטוח שאחרי כל מה ששרדתי אוכל להתמודד לבד עם כל דבר. אבל גיליתי שלהחזיק מעמד בשבי ולחזור הביתה זה דבר אחד. לחזור לחיים באמת זה כבר תהליך אחר. חשוב לי שתדעו שהסיפור של שורד שבי לא נגמר ברגע שבו הדלת נפתחת והוא חוזר למשפחה שלו. דווקא אז מתחילה התמודדות שאנשים מבחוץ לא תמיד יכולים לראות".

שורד השבי כתב עוד: "יש ימים שאני מחייך רק כי לא נעים לי להגיב אחרת. עד היום אני לא יודע מה לומר כשניגשים אליי ואומרים: 'אביתר דוד? וואו, סוף סוף יש עליך קצת בשר. אתה נראה טוב'. באותו רגע אני מחייך, אבל בפנים זה כואב. כי מה שרואים מבחוץ הוא לא תמיד מה שקורה בפנים. היה לי הרבה יותר קל לכתוב שהכול בסדר ולהמשיך הלאה. אבל אני לא רוצה רק להיראות בסדר.

"אני רוצה באמת להשתקם. לחזור לעצמי. להרגיש בטוח. לבנות עתיד. לחלום שוב ולחיות את החיים שנלחמתי כמעט שנתיים כדי לא לאבד. גם כשהמחבלים כפו עליי כמעט בכוחותיי האחרונים לחפור לעצמי קבר. לא ויתרתי. עמדתי שם ולא ידעתי אם זה הרגע האחרון שלי. ברגעים האלה אתה לא חושב על דברים גדולים. אתה חושב על הבית. פחדתי. אי אפשר שלא לפחד ברגע כזה. שרדתי גם את הרגע הזה .אבל הוא לא נשאר שם. לפעמים הוא חוזר אליי בלי אזהרה. באמצע היום. בתוך מקום בטוח. דווקא כשמסביב הכול נראה רגוע ושקט.

"אני לא כותב בכדי שירחמו עליי, כי אני יודע ומאמין שיש בי את הכוח להגשים את החלום שלי ולהראות למחבלים שניצחתי. הם נהנו לראות אותי מצטמק ונחלש לאט לאט ובסבל בלתי נתפס, והחלום שלי להרגיש את הניצחון האמיתי. להתחתן ולהקים משפחה בישראל. מתוך יהדות ואמונה. אני יהודי ואני גאה בזה. את זה אף אחד לא ייקח לי. מסע השיקום שלי ארוך ומאתגר, אני לא יכול לחשוב בנוסף על איך לממן את התהליך שלי בחזרה לחיים. לא קל לי לכתוב את השורות האלה. לא חשבתי אי פעם שגם אבקש עזרה".

קרא את הכתבה המלאה במקור