כל אחד מהצדדים, כרגיל, משתמש בסרטון כדי לאשר את מה שחשב עוד לפני שלחץ על כפתור ההפעלה. אבל במקרה הזה, מאחורי הפרשנויות הסותרות נמצא גם מהלך ממשי ומעניין הרבה יותר.
במצב כזה, התגובה הטבעית של רוב האנשים הייתה להיזהר. להגיע מפויסים יותר, לקרוא את החדר, להמתין שיפנו אליהם ולהראות שהם מבינים שנוצרה בעיה. אלא שמול טראמפ, זו כנראה הדרך הבטוחה ביותר להעמיק את הבעיה.
הבחירה הזאת אינה נובעת מחוסר מודעות למצבו, אלא להפך. דווקא משום שהוא מבין היטב שמעמדו נפגע, הוא מסרב לספק תמונה שתאשר זאת.
יש כאן מהלך שדומה לגזלייטינג פוליטי. לא במובן שבו נתניהו מנסה לשכנע את האמריקאים שאירועים שלא התרחשו אכן התרחשו, אלא בכך שהוא מתנהג בביטחון מוחלט כאילו הגרסה המביכה של האירועים כבר אינה רלוונטית.
במקום להיכנס לשיחה מתוך ההנחה שיש משבר והוא צריך לפתור אותו, הוא מתנהל כאילו העבודה המשותפת נמשכת כרגיל. בכך הוא מעביר את הנטל לצד השני: אם רוביו והגסת' רוצים להבהיר שהיחסים השתנו, הם יצטרכו לעצור את השיחה, להרחיק אותו או להעמיד אותו במקומו. באירוע פומבי, כאשר המצלמות פועלות והאדם שמולך מתנהל בטבעיות גמורה, האפשרות הקלה יותר היא לשתף פעולה עם המסגרת שהוא מציע. זה מה שהופך את המהלך למתוחכם. נתניהו אינו מנסה לשכנע את טראמפ באמצעות התנצלות שהיחסים יכולים לחזור למסלולם. הוא מייצר תמונה שבה הם כבר חזרו למסלולם.
