אביתר דוד מבקש עזרה: ממשיך לחפור את הקבר של עצמו כי הממשלה נטשה אותו

עקבו אחרינו7גלריה זו הייתה טלוויזיה במיטבה. לא בגלל הדרמה, אלא בגלל האמת המזוקקת שכואבת יותר מכל תמונה.

הם סיפרו על המכות שספגו מההמון העזתי בדרך לעזה, על האיסור לדבר או אפילו להביט זה בזה בשבועיים הראשונים. "אני זוכר שאנחנו יושבים ובוכים מפחד", אמר אביתר. הם ספרו את הפגזים של צה”ל, עשרה בדקה, מרגע שצה"ל החל לתקוף ברצועה, כי לא היה להם שום דבר אחר להיאחז בו.

ואז אחרי תשעה חודשים הגיעו המנהרות. שם החיים הצטמצמו לפירורי אוכל, לטיפות מים ולמאבק בלתי נגמר על הישרדות. הם הודו שהיו ביניהם ריבים על הכול: על חתיכת אוכל ועל חלוקתו, על אי-הבנה, על מים מלוכלכים שנועדו לשטיפת ידיים. הם עשו חור קטן בבקבוק כדי שלא יתבזבזו טיפות. "רציתי לתת לך מכות, בזבזת הרבה מים", אמר אביתר. "גם אני רציתי לתת לך מכות כל הזמן הזה בשבי", השיב גיא. ושנה אחרי השחרור הם כבר יכולים לצחוק על זה ולסכם: "בוא נסכים שלא נסכים".

כי דווקא בתוך התופת התגלתה החברות במלוא עוצמתה. כשגיא סבל מכאבי כתפיים בלתי נסבלים, אביתר עיסה אותו שוב ושוב. כשגיא לא היה מסוגל אפילו להוריד את מכנסיו כדי להתפנות, אביתר עשה זאת במקומו. "אני עזרתי לו פיזית, והוא עזר לי מנטלית", סיכם אביתר. קשה לחשוב על הגדרה מזוקקת יותר של חברות שכל אחד ממלא משבצת אחרת.

ואז הגיעו שלושת חודשי ההרעבה המכוונת של חמאס לטובת סרטוני תעמולה ולוחמה פסיכולוגית. גיא ואביתר הפסיקו לדבר כדי לחסוך אנרגיה. לקום היה גורם לסחרחורת. המוח התנוון. אביתר שאל את גיא אם אפשר למות מהרעבה כזו. "אנחנו נראים כמו ניצולי שואה", אמר לו. גיא השיב: "בשואה היה הרבה יותר גרוע". לא כדי להשוות, אלא כדי לשרוד את הרגע.

אחר כך הגיע הבימוי האכזרי, המפקד דרש מאביתר שנראה כחוש ורזה מכולם, להוריד חולצה, צילם אותו מכל זווית, נתן לו ללגום ממים עם סבון ולכלוך כדי שייראה גרוע יותר, הכריח אותו לכתוב על דפים שהודבקו על קירות המנהרה, כל זאת לאחר שכמה ימים לא אכל. לבסוף הוא הורה לו לחפור את הקבר של עצמו. זו לא הייתה רק התעללות פיזית. זו הייתה תעשייה של השפלה ומניפולציה.

אחת העדויות המטלטלות ביותר הייתה של גיא גלבוע דלאל, שחשף כי עבר תקיפה מינית בשבי. לפני כן, עוד במנהרה, הוא חזר כשאביתר ראה מיד שמשהו אינו כשורה אך לא שיתף אותו ברגע הנורא. רק אחרי השחרור סיפר גיא כי עבר תקיפה מינית ואחד משוביו גרר אותו מהמקלחת בעודו עירום, זרק אותו על אחת מהכורסאות ונגע לו בכל הגוף. הוא קפא מולו. זו עדות שמרחיבה עוד יותר את גבולות הזוועה של מה שעברו החטופים.

הרגע הקשה ביותר היה אולי הפרידה ביניהם. אחרי שנה ועשרה חודשים יחד בסבל אבל לפחות סבל משותף, הודיע להם השובה שהם נפרדים. שניהם בכו. אביתר היכה בקירות. גיא בכה לאורך כל הדרך במנהרה. כשאביתר נשאר לבד, הוא המשיך לעשות קידוש עם עצמו. לבד התפלל למשפחתו ולגיא. תמונה אחת קטנה שמספרת הכול.

ואז מגיע סוף הפרק של עובדה והוא אולי הרגע הכואב מכולם. אביתר דוד יושב ומבקש עזרה כספית מהציבור מתוך ייאוש. "הבחור הרזה שחופר את הקבר עדיין ממשיך איתי", הוא אומר. המשפט הזה נשאר תלוי באוויר הרבה אחרי שהמסך מחשיך. אביתר דוד מצטרף לעוד עשרות שורדי שבי שפנו לציבור בעזרה לגיוס תרומות לטובת שיקום.

וכאן כבר אי אפשר להישאר רק עם דמעות. צריך גם לכעוס. מדינה שנכשלה בהגנה על אזרחיה ב-7 באוקטובר, לא יכולה להרשות לעצמה להשאיר אותם להילחם גם על השיקום שלהם. לא ייתכן שמי שחזרו מהגיהינום יצטרכו לפתוח קמפיינים לגיוס תרומות כדי לקבל טיפול, תמיכה וביטחון כלכלי בסיסי. שיקום של חטופים אינו צדקה. הוא אחריות לאומית. הממשלה בסדרי עדיפויות עקומים וצורמים מעדיפה לחלק את התקציבים למפלגות החרדיות במסגרת כספים קואליציוניים וחיזוק הגוש. כמה אי צדק של הנהגה וכמה חוסר אונים לאזרח הקטן שעבר את התופת.

אסור שיהיה ויכוח על דבר אחד: מי שחזר מהשבי אחרי כמעט שנתיים של רעב, עינויים, בידוד והתעללות צריך לדעת שהמדינה מחכה לו בזרועות פתוחות, לא שהציבור יצטרך להשלים את מה שהמדינה לא עושה. תחת הממשלה הנוכחית כבר הבנו שזה לא יקרה, אולי זה התיקון המרכזי שהמדינה צריכה.

"עובדה" לא הייתה רק תוכנית על השבי. היא הייתה כתב אישום. לא רק נגד חמאס, אלא גם נגד הממשלה שנטשה את החטופים לא רק ביום חטיפתם או בזמן השבי במנהרות, אלא גם ממשיכה לנטוש אותם עכשיו על הזכות להשתקם.

קרא את הכתבה המלאה במקור