אבל למה הם בכלל היו שם?

הפסיכולוגיה קוראת לזה אמונה בעולם צודק. אנחנו רוצים להאמין שיש צדק בעולם. שאנשים טובים מקבלים דברים טובים. שמי שמתנהג נכון יהיה מוגן. וכשמישהו נפגע, אנחנו "חותמים את העסקה" עם האמונה שיש לו חלק בזה. אחרת, זה אומר שזה יכול לקרות גם לנו.

אם לא נלך לבד במקום חשוך. אם לא נלחץ על הקישור. אם לא ניסע בכביש הזה. אם לא נגור שם.

זו מחשבה מנחמת. רק שיש לה בעיה אחת. היא לא ממש נכונה. כמו שכתוב בספר קהלת "יש הבל אשר נעשה על הארץ, אשר יש צדיקים מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים".

העולם אינו מחלק סבל לפי צדק. הוא אינו מעניש רק את מי שטעה, ואינו מעניק חסינות למי שפעל "נכון". סבי עליו השלום ניהל אורח חיים בריא במיוחד. בקושי הספיק לצאת לפנסיה וחלה מאוד. אנשים נהרגים למרות שלא עשו דבר. ילדים נפגעים למרות שמעולם לא פשעו.

אלא שהכרה בכך מתסכלת, מכאיבה ומובילה לחוסר אונים. אז אנחנו חושבים על מצבים בהם הקורבן היה נוהג אחרת, והאסון היה נמנע. במדע קוראים לזה מחשבות נוגדות מציאות. בשפה עממית אומרים "אם לסבתא היו גלגלים, סבא לא היה צריך לקנות אוטו". ומה שמעניין הוא שאנחנו נוטים לתקן בדמיוננו דווקא את מה שעשה הקורבן, לא הפושע.

אנחנו לא רק מנסים להבין את המציאות. כשהיא מאיימת עלינו, אנחנו ממציאים גרסה נסבלת יותר שלה. קל יותר לזהות את המנגנון כשהוא מופעל בידי אחרים. למשל אותם "ליברלים" אירופאים, שנוטים להאשים את ישראל בכל פיגוע. ברוך השם, יש לא מעט אנטישמים. אבל זה לא רק זה. ולא מוגבל לצד אחד. עשו זאת גם מי שאחרי השבעה באוקטובר אמרו שאנשי העוטף הביאו את זה על עצמם משום שהאמינו, נתנו פרנסה ועזרו לאויב.

טריק קוגניטיבי פשוט: להפוך אסון נוראי לחוק.

כי מי שמכיר במציאות נדרש להתמודד עם הפחד שזה עשוי לקרות גם לו. ואילו אם הקורבן אשם, אפשר להיות בטוחים. כל עוד לא עושים את מה שעשה הקורבן, כמובן.

אפשר לבקר מדיניות, ואפשר לנהל ויכוח חריף על כיבוש והתנחלויות. אבל אף אחת מהשאלות האלה אינה משנה את העובדה הפשוטה: שום דבר אינו מצדיק טרור ורצח. ההקשר יכול להסביר את המציאות. הוא לא מצדיק אותה ולא מעביר אחריות.

אפשר גם לחשוב שמגורים במקום מסוים מסוכנים יותר, או שיש אנשים שמתגרים בגורל. אבל סיכון אינו האשמה. וכל עוד נפגעים בגלל הזהות או הדת, ולא בגלל שבחרנו לקפוץ מרוחים בדם לים שורץ כרישים, אין שום הצדקה להאשמת הקורבן. אלא אם הקורבן הוא אני.

אלבר קאמי כתב על סבל שאינו מתחלק לפי זכות, ועל בני אדם שתובעים מהעולם צדק שהוא אינו יודע לתת. זעקתו של אברהם "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" מבקשת מהאל צדק. אבל כמו שכתב טונה, ביקשנו צדק, קיבלנו כדור הארץ.

ובכדור הארץ אנשים נפגעים לא משום שעשו משהו לא נכון, אלא משום שהם חסרי מזל, או שמישהו אחר בחר לעשות את הדבר הלא נכון.

ואולי זו האמת שהכי קשה לנו לקבל. לא בגלל שהיא שגויה. בגלל שהיא מזכירה לנו שאין בעולם כלל שמבטיח שאם נהיה "בסדר", נהיה גם בטוחים. ובזה בוודאי שהקורבן אינו אשם.

הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן

קרא את הכתבה המלאה במקור