כ-2,300 משרתי מילואים, המוכרים כנכי צה"ל בשל תסמונת פוסט-טראומה (PTSD), קיבלו לאחרונה הודעה על הקפאת שירותם. בלחיצת כפתור בירוקרטית אחת, הוקפאו אלפי לוחמים. אל תטעו: לא מדובר…
כ-2,300 משרתי מילואים, המוכרים כנכי צה"ל בשל תסמונת פוסט-טראומה (PTSD), קיבלו לאחרונה הודעה על הקפאת שירותם. בלחיצת כפתור בירוקרטית אחת, הוקפאו אלפי לוחמים. אל תטעו: לא מדובר באנשים שביקשו פטור או הצהירו שאינם מסוגלים לשרת. מדובר בלוחמים שכבר עברו את הבדיקות הנדרשות, גויסו מחדש, נשאו נשק, פיקדו ולחמו במשך חודשים ארוכים במלחמה – והוכיחו את כשירותם במבחן המחמיר ביותר שקיים: שדה הקרב. ובכל זאת, צה"ל בחר להקפיא אותם בהחלטה גורפת.
ההחלטה הזו מנותקת עוד יותר על רקע מצוקת כוח האדם בצה"ל. מצד אחד, המערכת מזהירה מפני מחסור בלוחמים, נאבקת על הארכת שירות החובה ומגבירה את נטל ימי המילואים; ומצד שני, היא מוותרת כלאחר יד על 2,300 לוחמים מנוסים שנלחמים על הזכות להמשיך ולתרום.
אין כאן ויכוח על עצם הצורך בבדיקת כשירות. להפך. צה"ל מחויב לוודא שכל מי שנושא נשק כשיר לכך. אבל כאשר לוחם כבר נבדק, חזר לשירות, קיבל גיבוי ממפקדיו בשטח והוכיח את עצמו בתנאי הלחימה הקשים ביותר – קשה להבין כיצד ניתן להתעלם מכל אלה, להקפיא אותו בשלט רחוק מבלי לבחון את מצבו האישי, ולהתעלם מהערכת מפקדיו הישירים.
עבור רבים מהם, החזרה למילואים אינה רק חזרה לצבא; היא חלק מרכזי בשיקום. היא העדות לכך שאפשר לחזור לחברים, לתפקוד ולתחושת משמעות. כפי שתיאר זאת לוחם מילואים שהשתקם וקיבל כעת את הודעת ההקפאה בראיון: "לאורך כל השיקום היו לי שני חלומות – אחד לחזור לרוץ והשני לחזור לשרת עם החברים שלי במילואים. זה פוגע. פתאום אומרים לך שאתה לא משרת יותר. זה לא היה שלא הייתי מסוגל לחזור למילואים. אף אחד לא שאל אותי."
זה בדיוק לב הבעיה. ההחלטה הזו מתעלמת מהאדם ומתעלמת מהמציאות בשטח.
הפער הזה בולט במיוחד כשמביטים בהמלצות ועדת מור-יוסף (הוועדה הציבורית לרפורמה באגף השיקום), שהממשלה ומערכת הביטחון אימצו. אחד מעקרונות הליבה של הוועדה הוא שהשיקום של נפגעי הגוף והנפש חייב להיות רציף, מותאם אישית וגמיש, תוך התחשבות ברצון הלוחם ובחזרתו לתפקוד. הוועדה קבעה כי אין להתייחס לפצועים דרך שבלונות קשיחות, אלא לבנות עבור כל לוחם מסלול שרואה את האדם.
והנה, בזמן שאגף השיקום במשרד הביטחון מנסה ליישם את רוח הוועדה ולהחזיר ללוחמים את תחושת המסוגלות, חטיבת הסגל בצה"ל פועלת בשבלונות קשיחות, מתעלמת מהשיקום שהצליח, וגודעת בהחלטה אחידה את המסלול שהלוחם בנה בעמל רב.
ההשלכות של הצעד הזה רחבות בהרבה ממקרה פרטי כזה או אחר. המסר שמערכת הביטחון משדרת למשרתי המילואים מסוכן: מי שיפנה לטיפול נפשי או יבקש הכרה בפציעתו, עלול למצוא את עצמו מודר בעתיד – גם אם יצליח להשתקם ולחזור לשרת. במקום לעודד לוחמים לפנות לטיפול, המערכת מייצרת חשש שגורם ללוחמים לסבול בשקט ולהסתיר מצוקה, רק כדי לא לאבד את מקומם ביחידה.
אם יש ספק לגבי לוחם – בדקו. אם יש צורך בוועדה רפואית – כנסו אותה. התייעצו עם מפקדי היחידות שמכירים את הלוחמים בשדה הקרב. אבל אל תמחקו בהחלטה גורפת מתוך טבלאות אקסל את המבחן החשוב ביותר שכבר נערך. מי שהוכיח את עצמו בשדה הקרב, ראוי שיישפט גם על פי שדה הקרב.
תירא אל כהן היא נשיאת ומייסדת "קדמה - התיישבות צעירים"
קרא את הכתבה המלאה במקור
