"אולי גם להם יש בת חיילת שמותשת ממלחמה שלא נגמרת?"

אני שולח ווטסאפ למאיר. אולי הוא עוד ער. לפחות יהיה לי איפה להניח את הראש. הוא לא עונה. הלך לישון כנראה. אני שולח ווטסאפים לעוד כמה מכרים שגרים באזור. גם הם לא עונים. הגיוני בשעה כזו.

אני יורד לרחוב. בוחן אפשרות לטפס על קירות הבניין ולפרוץ לדירה שנמצאת בקומה השנייה. ומגיע למסקנה שזה מסוכן מדי. אין מספיק זיזים להיתלות בהם.

אין ברירה. אני בודק אם יש באזור בית קפה שפתוח כל הלילה, ומוצא רק אחד כזה. שצמוד לתחנת דלק. אני נכנס למכונית ונוסע אליו. מגביר את הווליום של הרדיו כדי לא להירדם. בחדשות מדווחים שהסיכויים להפסקת אש פחתו. הסיכויים למלחמה אזורית גברו. וחברות האשראי הורידו את הדירוג של ישראל.

השעה כבר כמעט שתיים, ובית הקפה, למרבה ההפתעה, הומה אדם. אפילו יש תור קטן לפני הקופה. אני מזמין אספרסו כפול, מתיישב, ומתבונן. יש דברים שאפשר לראות יותר טוב דווקא בלילה.

אין בליינים. זה הדבר הראשון שאני שם לב אליו. אין שיכורים טובי לב.

יש חבורה אחת, של חיילים במדים. כנראה עצרו בדרך מגבול אחד לאחר. אחד מהם, ג'ינג'י עם כובע מצחייה, טופח על שכמו של השני ואומר, בקול רם, שכל החבורה תשמע, אז בעצם, אחי, אם מישהו ינסה להתחיל עם הבת שלך פעם וישאל אותה אם אבא שלה גנן, היא תוכל להגיד לו שכן. ולסתום לו את הפה, לא? החבורה כולה צוחקת, חוץ מהגנן. והצחוק שלהם רועם מדי ביחס לאיכות הבדיחה.

יש זוג אחד שמסתודד. אולי אלה הזמן והמקום היחידים שבהם הם יכולים להיפגש בלי להיחשף.

ושאר האנשים, הרבה אנשים, לבד. עם הקפה שלהם. טרוטי עיניים. עגמומיים משהו. אולי הם סובלים מנדודי שינה? מסיוטים? אולי גם הם עמדו, כמוני, לפני דלת נעולה הלילה? אולי גם להם יש בת חיילת שמותשת ממלחמה שלא נגמרת?

מי שעיצב את בית הקפה עשה הכול כדי להשכיח שהוא ממוקם במתחם של תחנת דלק. שקי קפה מבד יוטה מונחים על מדפים גבוהים, סלסילות קש גדולות מפוזרות ביניהם. לוח ועליו כתובה בגיר, בכתב יד, המנה המיוחדת של היום, תלוי מעל הקופות. עציצים גדולים תוחמים את אזור הישיבה.

המניפולציה שקופה, אני אפילו לא בטוח שהפרחים בתוך העציצים אמיתיים, ובכל זאת - זה עובד. ומשהו בי מתיישב. אני מזמין אספרסו אחרי אספרסו, מתצפת, מצותת. מהרהר. סיטואציות שלא רציתי לחשוב עליהן בשנה האחרונה כי היו עצובות מנשוא, חוזרות אליי לפתע. בדקות הלבנות, הארוכות האלה, בבית הקפה, אין מה ואין מי שיגנו עליי מפני הזיכרונות.

קצת אחרי שתיים בלילה נכנסת לבית קפה בחורה שמוכרת לי מאיפשהו. היא נושאת ארגז פלסטיק גדול, בגודל של ארגזי משלוח מהסופר, בצבע כחול עז, מניחה אותו על כיסא, ליד אחד מהשולחנות, ואז ניגשת להזמין בקופה. היא ממתינה עד שההזמנה שלה תהיה מוכנה. וכל הזמן שולחת מבטים לארגז לוודא שהוא בסדר. שאף אחד לא לקח אותו. היא מקבלת את האספרסו שלה, מרוקנת לתוכו שקית סוכר. חוזרת לשולחן שלידו הניחה את הארגז. ולוגמת לגימה ראשונה. זה מוזר. התחושה היא שהארגז יושב לצידה. שותה איתה קפה. חצי מהגוף שלה פונה אליו. ומדי פעם היא מתכופפת אליו כאילו כדי לבדוק מה שלומו. נראה שמה שיש בתוך הארגז יקר לה עד כדי כך - שהארגז עצמו כבר יקר לה. באור יום אין סיכוי שהיה לי אומץ להתחיל לדבר עם בחורה שנראית ככה, בלי עילה, אבל זה לילה, ואין לי כוח למחשבות של עצמי, אז אני קם וניגש אליה.

היי, היא עונה. בקושי מרימה אליי מבט.

אפשר לשאול מה יש לך בארגז? אני שואל. (מאיפה החוצפה? אשאל את עצמי אחר כך, כשאשחזר את האירועים ואנסה להבין איך דבר הוביל לדבר. מהייאוש, עצמי יענה לי בהגיענו).

אז שב, היא אומרת בלי התלהבות. למה אתה עומד.

אני מתיישב. ולמשך דקה (או שתיים, או חמש, תחושת הזמן שלי נזילה כמו בציור של דאלי) אנחנו לא מחליפים מילה.

גם הארגז לא מוציא מילה. למרות שהתחושה היא שאנחנו לגמרי יושבים בשלישייה.

אז מה אתה עושה כאן באמצע הלילה? היא שואלת לבסוף ומרימה אליי מבט. אני לא מצליח להחליט אם צבע העיניים שלה חום או ירוק. ולא מצליח להיזכר מאיפה היא מוכרת לי.

מה אני עושה כאן? אני חוזר על השאלה שלה.

כן, היא אומרת, בלי לחייך, אם אתה רוצה שאספר לך מה יש בארגז, אני צריכה להכיר אותך קצת לפני.

הזוג המסתודד קם והולך לכיוון היציאה. הם לא הולכים יד ביד, אבל אצבעות היד השמאלית שלו כמעט נוגעות באצבעות היד הימנית שלה תוך כדי הליכה.

אתה חושב שהם הולכים להזדיין עכשיו? היא שואלת.

אני בולע את התדהמה מהדיבור הישיר, הבוטה שלה. נותן לה להחליק מטה בגרון. ואומר, כן, אני מעריך שכן. ואני מעריך שזה יהיה באוטו שלה.

למה באוטו? היא מתפלאת. אין להם בית?

אני מעריך ש... הם לא גרים באותו בית, אני אומר.

איכס, היא אומרת - בטון שלא ברור לי אם הוא ציני או רציני - גועל נפש בוגדים.

הבת שלי נעלה את הדלת במנעול העליון, אני אומר.

שאלת למה אני כאן, לא? - אני מזכיר לה - הבת החיילת שלי הלכה לישון ונעלה את דלת הכניסה לבית במנעול העליון, שאפשר לפתוח רק מבפנים. התקשרתי אליה ודפקתי על הדלת וכלום לא עזר. התאומים בטיול שנתי. אז גם הם לא יכולים לעזור. החברים שלי לא ענו לווטסאפים ששלחתי להם. וככה מצאתי את עצמי פה.

אז בעצם אתה תקוע פה עד ש... הבת שלך תתעורר? היא שואלת.

סביר, היא אומרת ולוקחת ממנו לגימה.

חבורת החיילים קמה והולכת, כאיש אחד. מטלטלים את עצמם ואת הנשקים שלהם החוצה. אחד מהם מלקט טלפון סלולרי מהשולחן וקורא אחרי חברו, קומפוסט, יא אסטרונאוט, שכחת את הטלפון שלך -

אתה מעריך שהם הולכים למות? היא שואלת. ותולה בי עיניים. כאילו התשובה שלי לשאלה הזאת קריטית. כאילו אני זה שאכריע את גורלם.

אני חושב לעצמי: חום בהיר. זה הצבע של העיניים שלה. כל כך בהיר, שהוא כמעט נראה ירוק. וחושב גם: איפה לעזאזל נפגשנו קודם. וחושב גם: השיחה הזאת יורדת מהפסים, או שאלו הפסים שעליהם נוסעות שיחות לילה? ואומר: לא כולם ימותו. אולי אחד.

לא יודע, אני אומר. לא סגור על זה.

נראה לי הג'ינג'י, עם הכובע מצחייה. היא אומרת. היה לו פרצוף של הותר לפרסום.

אגב, חסר משהו בסיפור שלך, היא אומרת. על הדלת הנעולה.

איפה אשתך בכל זה? היא אומרת, או שאתה מהגברים האלה שגוזרים את האישה שלהם החוצה מסיפורים כשהם מדברים עם בחורה בשתיים בלילה?

האמת שאני מהגברים האלה שהם... אלמנים - אני אומר לה - אשתי נהרגה בתאונה לפני שנתיים. עוד מעט זה שנתיים.

אוי, היא אומרת ועיניה מתעגלות מעט. סליחה ש - לא התכוונתי ל - אני משתתפת בצערך.

אני לא מאמינה שאמרתי לך עכשיו "משתתפת בצערך", היא אומרת ומכה קלות על מצחה. תגיד - היא רוכנת אליי מעט, ואני משתדל שהעיניים שלי לא יתמקדו יותר מדי בעצמות הבריח שלה, שנחשפות - איך קוראים לך, אמרנו?

מתאים לך תומר, היא אומרת ומושיטה לי יד, נעים מאוד, הילה.

לחיצת היד שלה עדינה, כמו של רוח. וזה מפתיע אותי. לא מסתדר עם הדיבור החתוך־גס שלה.

אז מה דעתך האישית, תומר? היא ממשיכה. איזו קלישאת שבעה הכי גרועה, "משתתפת בצערכם" "שלא תדעו עוד צער" או "מהשמים תנוחמו"?

קל, אני אומר. "שלא תדעו עוד צער". הרי כולם יודעים שהצער נמשך ונמשך ונמשך.

מכולם, אני אומר, "המקום ינחם אתכם" הכי סביר בעיניי. לא במשמעות של אלוהים. במשמעות זה שאתה מחפש נואשות את המקום שלך בתוך החיים אחרי שמישהו קרוב מת לך.

יש בזה משהו, היא אומרת, מהורהרת. ואחרי מחשבה מוסיפה: אבל שום דבר לא באמת מנחם. אפילו לא "המקום".

אנחנו שותקים, והיא מניחה יד על הארגז הכחול, כמו מחבקת אותו. ואני חושב: כבר הרבה מאוד זמן לא ניהלתי שיחה כזו. שבה מותר להגיד הכול. ואי אפשר לדעת מה יהיה המשפט הבא שייאמר. יותר משנתיים, ליתר דיוק, לא ניהלתי שיחה כזו. וחושב גם: היא מסוגלת לקום וללכת עכשיו. הבחורה הזאת. היא נראית כמו מישהי שמסוגלת לחתוך בשנייה שיחות, לא משנה כמה הן גלויות. וחושב - היא מוכרת לי מזמן. לא מהשנים האחרונות. הייתי אומר צבא, אבל למרות ארבע–חמש השערות הלבנות שמבצבצות מתוך השיער החוּם החלק שלה, היא נראית צעירה ממני. אז לא הגיוני שהיינו יחד בצבא.

אז מה... הקטע עם הארגז? אני שואל. מתאים לך לספר לי?

אני צריכה עוד אספרסו בשביל זה, היא אומרת. אתה יכול לשים עין עליו בינתיים?

"הלילה הארוך ביותר", אשכול נבו | הוצאת זמורה | 224 עמודים

קרא את הכתבה המלאה במקור