מחברת "עוזרת הבית" חוזרת: קראו פרק ראשון מתוך "הקולגה"

כיום נטליהעולם כנראה עומד להיחרב כי הבוקר, כשאני מגיעה למשרד, דון לא יושבת ליד השולחן שלה כהרגלה.אני צוחקת, כמובן. ברור שהעולם לא עומד להיחרב, אבל כל מי שמכיר את דון יודע למה אני מתכוונת.בתשעת החודשים האחרונים דון שיף מאיישת את עמדת העבודה הסמוכה לעמדה שלי בוויקסד, חברת תוספי המזון ששתינו עובדות בה. אפשר לכוון את השעון בהתאם לשגרה שלה. ב־8:45 היא כבר יושבת ליד שולחנה. ב־10:15 היא יוצאת להפסקת שירותים. ב־11:45היא אוכלת ארוחת צהריים בחדר המנוחה של העובדים. ב־14:30 היא יוצאת להפסקת שירותים נוספת. בשעה 17:00 בדיוק היא מכבה את המחשב ומסיימת את עבודתה. אילו אירוע אפוקליפטי היה מוחק את כלל לוחות הזמנים בעולם, היינו יכולים לחזור לזמנים הקבועים עד לרמת השניות, בהתאם לזמני הפסקת השירותים של דון.אני נוהגת להגיע לעבודה בין 8:30 ל־9:00, או קצת אחרי 9:00. אם כל הכוכבים מסתדרים במקום, אני מצליחה להגיע ב־8:30.אף על פי שאני מניחה את המפתחות שלי כל יום באותו המקום בדיוק, על השולחן הסמוך לדלת הכניסה, לעיתים בשעות הלילה אני נשבעת שהם הולכים למקום אחר. ובמקרה כזה, אני נאלצת לחפש אותם בבוקר.לפעמים אני נתקעת בפקקי תנועה. יש תנועה ערה בבוקר. למעשה, דורצ'סטר אווניו היא מעין מגרש חניה גדול בשעת העומס.הבוקר כל הרמזורים התאגדו נגדי, אבל התנועה הייתה דלילה למדי, כך שב־8:50 כבר נכנסתי לחלל המשרדי הגדול של ויקסד. אני מתקדמת בין שורות התאים המשרדיים הזהים שממוקמים במרכז החלל, עקביי האדומים נוקשים על רצפת הלינולאום, ואורות הנאון מאירים מעל ראשי. אני חולפת ליד העמדה של דון בדרכי לשולחן שלי, ידי מתרוממת מאליה בתנועת ברכה, ואני עוצרת. העמדה של דון ריקה.לוח הזמנים המוזר של דון נראה משונה יותר עכשיו, כשהיא איננה ולא מקפידה עליו. אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שהיעדרותה של דון מבשרת רעות. היא הרי אינה מאחרת לעולם. לעולם."נטלי! היי, נאט! נחשי מה קרה!"למשמע קולה של קים אני מפנה את מבטי מהשולחן הריק של דון. היא ממהרת אליי במעבר שבין עמדות העבודה, ופניה השזופות זוהרות.קים הילי היא החברה הכי טובה שלי בעבודה, והמשמעות היא שהיא החברה הכי טובה שלי באופן כללי, משום שהעבודה תופסת חלק ניכר מחיי. היא חזרה מירח דבש לפני שבועיים עם שיזוף מדהים שמדגיש ומבהיר את שערה שהיה לפני כן בצבע חום כהה, ואפילו עורה עדיין מדיף ריח של חול ושל קרם הגנה. היא נראית נפלא ואני שמחה בשבילה וכמעט לא מקנאה. אני באמת מאחלת לה את כל האושר שבעולם, כפי שאמרתי למרות מצב השכרות הקל שהייתי בו, כשהגיע תורי לברך את הזוג בערב החתונה.

כשהאלגוריתם נתקל במין האנושי: קראו את פתיחת הספר "פוסטהיסטוריה"

אני מתבוננת בשמלה המשובצת בשחור ולבן שעליה, של המעצבת אן טיילור, ומבחינה בבליטה חשודה. "את בהיריון!" אני לוחשת־צועקת.החיוך שלה נעלם מייד. "לא. אני לא בהיריון. למה את אומרת את זה?" היא פורמת את הקשר שסביב חגורת מותניה. "את חושבת שהשמלה הזאת משמינה אותי?""לא! אוי קים, ברור שלא!" להגנתי ייאמר, האופן שבו היא אמרה קודם נחשי מה קרה? גרם לי לחשוב שהיא עומדת לבשר משהו שקשור בתינוק. לאחרונה אני נתקלת ביותר מדי נשים בגילי שמודיעות על הריונות - זה נראה כמו הדבר המעניין ביותר שהן מעוניינות לחלוק עם הסביבה - וקים הרי חזרה לא מזמן מירח הדבש. "לא, ממש לא. אני מצטערת שאמרתי את זה. פשוט חשבתי..."קים עדיין מושכת בשמלה בחוסר ביטחון. "אני בטוחה שלא אמרת את זה סתם."אני מחטיפה לעצמי סטירה מנטלית. "באמת שלא. אני נשבעת. וחוץ מזה, כולן מעלות קצת משקל בירח הדבש. זה ממש מתאים לך."היא כבר לא מקשיבה לי, ועסוקה מדי בניסיונות להפנות את הראש לאחור כדי לראות את ישבנה.אני מכחכחת בגרוני. "מה רצית לספר לי?""אה." היא מצליחה להעלות חיוך קטן על שפתיה, אם כי ההתלהבות שהייתה בה קודם פחתה. "הגיעו החולצות. הנחתי את הקופסה בחדר הישיבות."אלה באמת חדשות טובות! אני הולכת אחריה לחדר הישיבות ומוצאת בפינת החדר קופסת קרטון חומה ופגומה קלות, ניגשת ופותחת את הקופסה. "הסתכלת כבר?""ברפרוף. לא בדקתי את כולן."אני בוחנת את הקופסה המלאה ומוציאה חולצה אחת. היא בצבע ירוק־כחול, וכל המידע מופיע עליה. מרוץ חמישה קילומטרים, שתרומותיו מוקדשות לקרן המחקר לשיתוק מוחין. החולצה שבידי היא במידה מדיום, והיא נראית מתאימה. הייתי קצת מוטרדת בגלל זמני האספקה - החולצות היו אמורות להגיע בשבוע שעבר, והיום כבר יום שלישי. המרוץ שאני מארגנת מתוכנן ליום שבת."הן נראות נהדר, נאט," לוחשת קים. היא עודדה אותי במהלך ארגון המרוץ ובאמת שלא הייתי מצליחה לארגן את הכול בלעדיה. "אנחנו יכולות לחלק אותן מאוחר יותר, כשכולם יגיעו."אני מהנהנת, ותחושת הקלה מציפה אותי. הכול מסתדר כמתוכנן. "דרך אגב," אני מבררת, "את יודעת אם דון הודיעה שהיא חולה ולא תגיע היום?"קים מחזיקה את אחת החולצות צמוד לחזה ומחליקה אותה על הבטן, שעדיין נראית לי כמו בטן של תחילת היריון. "לא. למה?"

"הקולגה" / פרידה מקפדן. הוצאת ספר לכל. 336 עמודים.

קרא את הכתבה המלאה במקור