"הילד לא מספר לך באילו סכנות הוא נמצא, כי הוא יודע שאמא תשתגע. אבל אנחנו לא טיפשות. מספיק מבט אחד"

אז את מרגישה אשמה? "כן, כי אני חיה בדו-קוטביות שמצד אחד גידלתי אותו על זה שצריך לצאת להילחם, ומצד שני אני אמא שלו שאמורה להגן עליו, ולכן כואב לי ברחם, כי אני רוצה לבלוע אותו בחזרה לתוכי ולסגור רגליים ולהשאיר אותו שם". שרון לא מדברת רק על תחושת אשם, אלא ממש על בגידה: בגידתה שלה בבנה, ובגידתה בעצמה.

למה בוגדת גם בעצמך? "מה זאת אומרת למה? כי הוא ילד שלי, הם התינוקות שלנו, ולאן אנחנו בדיוק שולחות אותם? למות? אני כל היום יושבת ומסתכלת על התמונות שלו כשהוא היה תינוק, וכל עוד הוא על מדים בלבנון, אין בן אדם בוגר מולי. יש תינוק שהפקרתי".

כלומר, את מתכחשת לבגרות שלו כי היא מסכנת את הקיום שלו? "בהחלט. וגם לוקחת אחריות על כך שכאן בגדנו בהם, פה טעינו, כי ילדים בני 18 לא אמורים ללכת למות בצבא. אנחנו במציאות שבה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו מגיל אפס תחת הידיעה שנגן עליהם בכל מחיר ואז בוגדים בהם, וזה לא מתיישב לי. הרי אני לא מגדלת גלדיאטור, אני מגדלת את הבן שלי שנולד לפני 20 שנה על התובנה שהבאתי אותו למדינה מדהימה, לעולם מדהים, ללמוד, לאהוב, להתפתח, ומספרת לו מאז שהוא קטן שיהיה שלום ויהיה טוב ותעשה טוב ואנשים טובים. ובסוף אנחנו מתנהגים בדיוק הפוך ושולחים אותם להילחם ולמות. וזו הדיכוטומיה שהורים ללוחמים נופלים לתוכה, ופה בדיוק אפשר להתפלף. ואני מודיעה לך שאני התפלפתי ושגם הגוף שלי התפלף".

נסערת כמו שרון היא גם אפרת שלוי-ליבוביץ', חוקרת ומרצה בתחום של תקשורת, מגדר, חברה וצבא בקריה האקדמית אונו, וגם מחברת הספר "אמהות בחזית - חוויותיהן של אמהות ללוחמים בחרבות ברזל" (הוצאת כנרת), שמאגד 15 מונולוגים חשופים ונוקבים של אמהות ללוחמים ולוחמות, שכולן רועדות מפני הדפיקה בדלת, אבל לא רק.

"אני ובן הזוג שלי כבר 17 שנים ביחד, ובמלחמה, מתוך ארבעה ילדים, היו לנו שני ילדים בצבא - גם הבת שלי, כמדריכת חי"ר שיש לה חברים שהיו חטופים, וגם הבן של בן הזוג, שהוא לוחם שאיבד חברים", אומרת שלוי-ליבוביץ’. "הילד הזה חי איתנו והיה מגיע מהמלחמה אלינו הביתה, ומבחינתי זה ילד שלי שאני רואה עליו את ההשפעה של הלחימה. מתוך החיים שלי לצידו, רציתי לחקור, לשמוע ולהבין מה קורה לאמהות אחרות, כי הפצע בתוכי היה גדול".

אז היא יצאה למסע שבמסגרתו ערכה עם 15 אמהות ללוחמים ראיונות עומק חסויים, כנהוג במחקרים אקדמיים. בהמשך עיבדה וכרכה את הראיונות לכדי ספר "שהוא הסיפור של כולנו, כחברה, כאמהות, כנשים בתקופה היסטורית בחברה הישראלית. תקופה שאני מקווה שלא תחזור על עצמה", היא אומרת, ומטילה פצצה. "יש אמא אחת שראיינתי למחקר, שכבר לא איתנו, היא לא הצליחה לשאת את המתח והכאב וההפקרה והחרדה ותחושת הבדידות שבהיותך אמא לילדים לוחמים ולוחמות שהיו בו-זמנית בתוך המלחמה. זה היה יותר מדי עבורה", אומרת שלוי-ליבוביץ', וקולה נחלש.

זיהית את המצוקה שלה? "כן, מהראיונות הייתי יכולה לשים לב שהשיח שלה היה באמת הכי קיצוני, אבל זו לגמרי חוכמת הבדיעבד להגיד 'איך לא ראיתי', וזה גם לא התפקיד שלי לדעת, אבל זה היה הלם, ממש הלם".

ואכן, כל אחד מהמונולוגים האימהיים בספר הוא בבחינת להב פלדה שננעץ בבטן הקולקטיבית שלנו. האמהות מדברות על חוסר האונים, האשמה והדיסוננס ההורי שבשליחת פרי בטנך אל התופת, ועל השבר נוכח חוסר האמון מול הצבא והממשלה. הן מתארות את הביטויים הפיזיים של המצוקה הרגשית בלוויות של הנופלים ומול אימת הדפיקה בדלת, ואת העובדה שהבנים – ולעיתים גם בני זוגן – מסתירים מהן את הסכנות האמיתיות בשטח. הן גם חושפות אסטרטגיות התמודדות: מתפילות והפרשות חלה, ועד חיפוש סימנים רוחניים ביקום, וסימני חיים בווי כחול בטלפון.

שלוי-ליבוביץ': "רק כשהתחלתי לראיין את האמהות, הבנתי מה בכלל עובר עליי, דברים שלא ידעתי לתת להם שמות, רגשות שלא הבנתי לאיזו תבנית להכניס. האם אני משוגעת? איך זה שאני מרגישה כל כך לבד? תחושת הבדידות זה משהו שאמהות במחקר מאוד מדברות עליו. וגם התחושה שאת משתגעת, למשל מדמיינת את עצמך בלוויה של הבן שלך, או שומעת את הדפיקה בדלת. כשנשים אחרות נותנות תוקף לרגשות שלך, את מבינה שאת לא משוגעת ולא לבד, אלא חלק ממשהו גדול יותר שמתרחש, ושמה שאת מרגישה הוא לגיטימי".

חרדות של אמא שבנה יוצא לקרב אינן לגיטימיות? "כן. זה מה שאנחנו חושבות, שהרגשות שלנו לא לגיטימיים, שאף אחד לא יבין אותנו, שאסור לנו לצאת עם הקול הזה החוצה, כי זה יחליש את הילד הלוחם ויסכן את חייו. וזה מתכתב גם עם העובדה שכנשים מלמדים אותנו לשתוק, להיות אלה שמחזיקות גם את החרדה שלנו וגם את הצורך לעודד ולחזק את הילד במקום שבו את הכי פוחדת בעולם".

הדיסוננס הזה, היא אומרת, מייצר מעגלים של הסתרה ושקרים, שבו כולם מנסים להגן על כולם: "בגלל שאת פוחדת שהוא ייחלש, את לא אומרת לו שאת בעצמך מתה מפחד ולא רוצה לתת לו ללכת. וגם הוא פוחד עלייך, לא מספר לך באילו סכנות הוא נמצא ומכבס מילים ומספר רק לאבא שלו, כי הוא יודע שאמא תשתגע. אבל אנחנו לא טיפשות, אנחנו יודעות שמדירים אותנו. כשהילד מגיע הביתה, מספיק מבט אחד כדי להבחין שעבר עליו דבר משמעותי, שהוא לא בסדר".

בספר מתארת למשל אמא בשם עמית כיצד הבינה שבנה הסתיר ממנה את מעורבותו הישירה בלחימה, אבל היא גילתה את האמת. "ביציאה השנייה שלו מעזה, הוא אומר לי 'אמא, אל תדאגי, אנחנו אוחזים בשטח, אני עכשיו מאחורה, בצליפה, אנחנו לא בפנים'. ואז ביום רביעי אחד בצהריים הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל ואני מקבלת המון הודעות להדליק טלוויזיה. אני מדליקה, ועל המסך הכתב מראיין את הבן שלי בסלון של איזה חמאסניק בלב חאן יונס. הוא משקר לי, הוא כן בלוחמה, ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום. אז הוא שיקר לי, אבל עכשיו הילד זורק נ"ט או הורג מחבלים, אז אני עכשיו אצעק עליו?".

וכשהילד הזה חזר הביתה, מספרת שלוי-ליבוביץ’, האמא הזו גם גילתה שלא רק שהוא נלחם והסתיר ממנה, אלא שהוא היה במלכודת מוות. "האמא מספרת לי שהילד חזר מעזה, נכנס להתקלח וכשהוא יצא עטוף במגבת היא זיהתה עליו כתם שחור שנראה כמו גריז עקשן. היא אמרה לו 'היי, פיספסת, נראה לי שיש לך שמן או גריז או משהו שלא יורד מהגוף. 'כנס עוד פעם למקלחת'. ואז הוא מושיב אותה בסלון, אומר לה 'חכי פה, אני הולך להתלבש', ובלית ברירה, חושף בפניה מה קרה ולמה יש לו את הכתם הזה".

אם אותה אמא לא הייתה רואה את בנה חשוף עם המגבת, הידיעה של סכנת המוות הייתה נשארת מתחת למדים, שמסתירים לא רק את שטפי הדם, אלא גם את מה שאסור להביא הביתה: את הדלת שנבעטה בבית שנכנסו לטהר, את הירי בחושך, ההיתקלות עם המחבלים. מסתבר שכאשר הוביל את הכוח, בנה נפל לתוך פיר ממולכד ורק בזכות זה שהרובה שנשא עליו נתפס על פתח הפיר, הוא לא נפל לתוכו, אלא הצליח להיאחז בכלי הנשק ולא להתפוצץ עם השאר.

"את כל זה האמא לא הייתה יודעת אם היא לא הייתה רואה את הכתם", אומרת שלוי-ליבוביץ'. "לעומתה, האבא של אותו לוחם כן ידע, וגם הוא הסתיר מהאמא, וכך נוצרת בבית ברית גברית שבה האמא מודרת. הרצון לשמור האחד על השני מוליד מעגלי הסתרה והשתקה שנכנסים למרחב הביתי והזוגי וההורי ולתוך הנפש של האמהות". היא מדגישה שלא רק הלוחמים מפקידים את סיפורי הקרבות אצל האבות, אלא גם הבנות הלוחמות מדברות על הסכנות שעברו רק עם אבא ולא עם אמא, שמודרת מהתמונה הקרבית כמעט לחלוטין.

קרא את הכתבה המלאה במקור