בין מציאות מדומה למציאות עגומה

האם אפשר לתאר פער גדול מזה, פער פסיכוטי, שלא לומר פסיכי, בין המציאות העגומה שהשתקפה לנו מוושינגטון לבין המציאות המדומה שסיפקה לנו מכונת הספינים ודיבררו לנו כמיטב המסורת השופרות וערוצי הרעל? הם דיברו על מפגש עבודה ממוקד ומתואם, פגישה מהותית, ללא ויכוחים על פרוטוקול, וללא דרישות אמריקאיות לוויתורים טריטוריאליים או מדיניים, בלי לציין כמובן את התשלום שגבה טראמפ מראש: הסכמה לכניסת כוח ייצוב בינלאומי לעזה, וכל זה רק כדי לזכות בכרטיס כניסה לחדר.

שלא לדבר על מה שקדם לנסיעה, שהיה אמור להכין אותנו למה שקרה. אז ביטל טראמפ בזלזול ב'פוקס ניוז' את התדרוך של ביבי על מתקן הגרעין בהר המכוש. "אני לא צריך שביבי יגיד לי את זה", גיחך. וגם אם הוא כבר אומר, תהה, למה הוא צריך לעשות את זה מול כל העולם? למה? תסבירו לו.

ואילו מה שאנחנו ראינו כאן היה מציאות עגומה: נסיעה מיותרת לחלוטין, שום דבר שחייב יותר משיחה טלפונית. למרבה הבושה נראה היה שראש הממשלה שלנו כפה את עצמו על נשיא ארה"ב, בעוד שהמארח עשה כל שביכולתו כדי להפגין שזה ביקור כפוי, כמו אותה פולניה שמקבלת טלפון מחברה שהיא כבר מגיעה אליה, סוגרת את השפופרת ואומרת (דמיינו את זה ביידיש): 'רק זה מה שאני צריכה עכשיו'.

בואו נודה: לא קיבלנו שום מידע על מה קרה בשיחות, חוץ מהידיעה הלקונית ביותר אי פעם, על פגישה מהטובות שהיו, שאין לייחס לה שום ערך. אבל כבר מזמן שאנחנו, או לפחות רובנו, מודדים את תוצאות הביקור על פי 'מדד ביבי', כלומר: מדד הנזק שנמנע ולא הנזק שנגרם. או במילים אחרות - הביקור מן הסתם הצליח מכיוון שהוא לא גרם נזק.

אריק שרון היה נוהג לומר שבחיים הציבוריים חשוב שיעריכו אותך, אפילו יאהבו אותך, ויהיו כאלה שלא יעריכו ולא יאהבו. אבל דבר אחד אסור שיקרה: שיגחכו עליך. או יגכיחו אותך. ונדמה לי שנתניהו מתקרב לאותה פאזה שלישית. זו של הגיחוך.

יותר ויותר מתחיל לחלחל גם לאותן קבוצות שראו בנתניהו את מלך העולם, או לפחות את שלוחו של בורא עולם, המדינאי שמהלך קסם על נשיאים ומנהיגים - שמשהו השתבש. אם השבוע הרשתות מתעסקות בעיקר בגילוי המרעיש שלא רק את התמונות של שרה מרטשים לפני פרסום, אלא גם את אלה של נתניהו, ושעכשיו היא כבר לא נראית נכדתו אלא רק בתו - אז משהו לא טוב קורה בממלכת נתניהו.

מתי זה קרה, שהקסם פג. שהכתר הוסר. שהדימוי הוכתם. מתי התחלנו לראות את הצדדים הנלעגים, הפתטיים, המביכים. האם זה קרה ב-7 באוקטובר? האם בשלוש השנים כמעט שחלפו, כשהפך למדינאי השנוא והמבודד בעולם, כשבתי דין בינלאומיים מוציאים לו צווי מאסר? האם זה קרה כשטראמפ התהפך עליו, כפי שהיה צפוי, ועכשיו הוא כבר לא בוחל בכינויי גנאי כמו פאקינג משוגע.

ואחרי כל זה חוזר היום נתניהו אל מפלגתו. לא כמנצח הוא חוזר, אלא כמי שספג השפלה. הכותרות מהפגישה בבית הלבן מדברות בעיקר על כך שטראמפ מאבד סבלנות למלחמה באיראן. גם זה לא צריך להפתיע. אם נתניהו קיווה שהפגישה בבית הלבן תיתן לו סיבה לדחות את הפריימריז מטעמי מלחמה - ספק אם זה יקרה. בשבועות הקרובים הוא יתעסק בעיקר בענייני שריונים, שמייצרים לו בעיות לא קלות בתוך מפלגתו. 40 ח"כים מכהנים מתמודדים על 18 מקומות ריאליים. יותר מחצי ימצאו עצמם בחוץ. יש לו גם יריב קשוח מבפנים: דוד ביטן, שהוא ונתניהו כבר הסתכסכו לגמרי ונתניהו יעבוד עכשיו שעות נוספות כדי לטרפד את כניסתו לכנסת הבאה.

מה שבטוח שנתניהו, כמו נתניהו, יסגור את רשימת המשוריינים רק לקראת הגשת הרשימות, וגם אז יעשה את זה בדרכו: יתלהב, יקרב, יחבק, יתאכזב, יסלק. הוא עוד ישנה את דעתו אלף פעמים.

ועדיין תלויה עתירתה בבג"ץ של שרן השכל, שטענה כי היא ושאר חברי הימין הממלכתי נדרשו להצביע בעד ראביליו כמבקר המדינה, לתעד את הצבעתם ולהציג את התיעוד לראש הממשלה. בתצהירה נכתב, כי סיעת הליכוד כפתה על חברי סיעת הימין הממלכתי לתמוך בראבילו, ולא אפשרה להם להביע עמדה עצמאית.

מבדיקה מול חברים אחרים בימין הממלכתי עולה, שבניגוד לטענת השכל, ההנחיה של סער הייתה לא לצלם את ההצבעה וההנחיה הזאת הועברה גם להשכל. לכן, מי שדיבר איתה על צילום בקלפי, ובעניין הזה היא לא משקרת ואכן היה מי שפנה אליה - לא ייצג את העמדה הרשמית וההנחיה בתוך הסיעה שלה.

קרא את הכתבה המלאה במקור