לפעמים תהילה שווה רצח: קראו פרק ראשון מתוך "באהבה, אמא"

טקס הזיכרון הזה הוא בשביל יחסי הציבור. בשביל "חברים", הם אומרים. כדי לחלוק כבוד. כבוד היה די גבוה בסדר העדיפויות של אמא, אבל חברים? אני לא בטוחה שהיו לה חברי אמת בכלל, אם כי הנאומים הרהוטים שהם נושאים לכבודה בשעתיים האחרונות גורמים לזה להישמע כאילו היא היתה שייקספיר, לכל הפחות.הרחובות מחוץ לבניין מפוצצים באנשים, אבל אולם ההספדים הגדוש שקט באופן מצמרר, ולחשושים מהדהדים בין הקירות.בצד אחד של החדר תלוי דיוקן עצום של אמא בחולצת תחרה עם צווארון גבוה וּורדים אדומים ברקע. מתחתיו כתוב נ"ק תום. צלם אקסצנטרי בגיל העמידה, שנשכר על ידי בית ההוצאה לאור, מצלם אותו מכל זווית אפשרית. עם המו"ל, עם הסוכנים הספרותיים ועם אבא. הוא ביקש גם ממני להצטלם, אבל סירבתי.שילכו להזדיין.בצד השני של האולם תלויה תמונה של אמא במשרד שלה. היא מאופרת למשעי והשיער שלה מעוצב בקפידה, אבל היא נראית קצת חולמנית כשמאחוריה ספרייה קטנה. מתחת לתמונה הלא רשמית הזאת רשום שמה האמיתי, אליזבת קספר. הגרסה הזאת מיועדת לגופים אחרים, כמו העיתון המקומי, הכנסייה שסבתא הולכת אליה וארגוני הצדקה שאמא נהגה לתרום להם.אני מעדיפה לעמוד מאחור, הרחק מהמופע הזה, ליד סבא שלי, שלא אכפת לו - ומעולם לא היה אכפת לו - מאמא שלי. או מהמראה שלי, אם כבר מדברים על זה.לסבתא דווקא כן אכפת. מוקדם יותר, בבית, היא ביקשה ממני לא למרוח את השפתון השחור והאייליינר הכבד כמו תמיד."ותלבשי משהו שמתאים למעמד."אני כמעט תמיד לובשת שחור. ובמקרה, זה מתאים מאוד לטקס זיכרון. בדיוק כמו האייליינר השחור והשפתון שמרחתי בכל זאת.סבתא, כמובן, לובשת דיוֹר ועונדת תכשיטים יקרים. היא מקפידה לדבר עם כל אחד מהנוכחים.אבא לבוש בחליפה שחורה יוקרתית ונראה נהדר. הוא קצת חמוץ, אבל אולי זה בגלל הגמילה. ההורים שלו גרים רק ארבע שעות מכאן, אבל הם שוהים אצלנו מאז שאמא מתה. סבתא מפקחת על צריכת האלכוהול המוקדמת מדי של אבא. עכשיו, כשאמא איננה, היא השתלטה בגאון על משק הבית.ואני? אני רוצה לבכות, באמת שאני רוצה, אבל המציאות עדיין לא הכתה בי. אני רוצה להיות עצובה, אבל תמיד הרגשתי שלאמא לא היה מספיק אכפת ממני. זה גרם לי להיות מרירה מאוד בשנים האחרונות, והתרחקנו.החבר הכי טוב שלי, אִי-ג'יי, אומר שהאבל שלי מושהה. אולי אני פשוט חסרת לב. ביקשתי מאי-ג'יי לא לבוא, כי לא רציתי שהחבר הכי טוב שלי יראה כמה החיים שלי דפוקים, אה... פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי.אני אראה אותו בבית, שם נערוך הערב מפגש עם קייטרינג ל"מעגל הקרוב". אני בטוחה שזאת תהיה פשוט מסיבה, אף על פי שהם קוראים לזה אירוע הוקרה.

אני מסתכלת סביבי ומתכווצת כשאני רואה את הדמות המוכרת ניגשת לאבא ולוחצת את ידו. זה דקאן האוניברסיטה שאני לומדת בה. אני מסיטה את המבט ומגלגלת עיניים. אמא דאגה להסתובב באותם החוגים החברתיים שהוא הסתובב בהם. "למען העתיד שלך," היא אמרה פעם. למעשה, היא אפילו הרצתה פעם באוניברסיטה שלי ותרמה כסף. אני לא אתפלא אם יקימו אנדרטה לזכרה.הפסיכולוגית של אמא גם פה. שניים מהעורכים שלה. שלוש העוזרות שלה. עורך הדין מטעם המשפחה. רוב ה"חברים" שלה הם פשוט אנשים שהיא עבדה איתם.אני רוצה לבכות, אני באמת רוצה, אבל אני לא מסוגלת. בשבוע האחרון, מאז התאונה, כשנשארתי בבית במקום בדירת הסטודיו שלי בעיר, חשבתי עליה כל הזמן, על מה שהיה בינינו, על המשפחה הקטנה והדפוקה שלנו. הרגשתי עצובה, פשוט לא עצובה ברמה שממוטטת אותך כפי שאני אמורה כנראה להיות.אבא בודק את הטלפון שלו וממהר להתרחק מכולם לכיוון הדלת. אני מבחינה שם בגבר נוסף, עם כובע בייסבול, שמסתובב ומתרחק. אבא הולך אחריו.זה עשוי להיות זמן טוב להגיד לאבא שיש לי כאב ראש ושאני על סף התמוטטות נפשית - שקרים, כמובן - ושאני צריכה ללכת. רגשות מתחילם לבעבע בתוכי, אבל אני לא מצליחה ממש להבין אותם. בעיקר, אני רוצה להתרחק מכל האנשים האלה.אני יוצאת המבואה הריקה שמתחברת למסדרון קטן נוסף ורואה את אבא עומד בקצה ומדבר עם הגבר הזר.אני מתחילה להתקדם לכיוונם ומאיטה כשאני שומעת לחישה מהוסה, "חתיכת חלאה."מה לעזאזל?אני זזה הצדה, מאחורי המשקוף, למקום שבו אני לא יכולה לראות אותם אבל שומעת כל מילה."לא פה," הוא מסנן. "איך אתה מעז?""איך אני מעז? יש לי זכות מלאה להיות פה.""תתחפף. עכשיו."האיש מגחך חרש. "היא חושדת במשהו?""מי?""מקנזי."הלב שלי מחסיר פעימה למשמע שמי."אל תעז להזכיר את הבת שלי.""אה, היא לא יודעת? שיחקת אותה, בֵּני-בּוֹי."בני-בוי? אבא שלי? מי לעזאזל קורא לו ככה?"תתחפף, אמרתי," אבא מוסיף בייאוש גובר והולך. "פשוט... לך. נדבר אחר כך."אני מתקרבת קצת לפתח כדי להציץ, ורצפת העץ שמתחת לשטיח חורקת. היא חורקת לעזאזל.לעזאזל.אני קופאת במקום כמו איילה מול פנסי מכונית. אני שומעת צעדים עמומים, ואבא מופיע בפתח. ברגע שהוא רואה אותי, ארשת של בהלה חולפת על פניו."מה זה בדיוק היה?" אני שואלת ומציצה מעבר למשקוף, אבל הגבר המסתורי נעלם.אבא מעביר שתי כפות ידיים על פניו. "כלום.""רבת עם מישהו?""לא, ילדונת, רק דיברנו." הוא מכניס יד לתוך הז'קט שלו ושולף פְלַאסק."אתה מכיר את הבן אדם הזה?"אבא לוגם בעצבנות ונושף לאט. "בחיים לא ראיתי אותו."שקר שקוף.הוא טומן את הבקבוקון בחזרה בז'קט שלו ואז קורץ אלי. "את בסדר?""אני לא יכולה להיות פה. האנשים האלה -" אני לא מסיימת ומגלגלת עיניים, מחווה בראשי לכיוון האולם המרכזי."אני יודע. אני יודע." אבא עוצם את עיניו וצובט את גשר אפו."אתה בסדר?"אבא ואמא לא היו בדיוק זוג מושלם. במיוחד לא לאחרונה. הם רבו יותר מתמיד, וזה רק מה שראיתי בסופי-השבוע שביליתי בחברתם, כי בשנתיים האחרונות אני שוכרת דירת סטודיו קטנה בעיר, קרוב לאוניברסיטה.אבא שואף אוויר בקול ונושף נשיפה ארוכה, ואז מצליח לעטות על פניו חיוך מזויף. "כן, ילדונת." הוא טופח בעדינות על כתפי. "הכול יהיה בסדר. את יכולה להסתלק מפה אם את רוצה.""נתראה בבית," אני אומרת ופונה למסדרון שמוביל ליציאה האחורית.המופע הגדול באמת יהיה בחוץ, ברגע שכולם יצאו מהבניין. המעריצים שבאו מכל קצוות הארץ הם אלה שמתאבלים באמת. ההוצאה לאור כבר הביאה צוות יחסי ציבור פנימי כדי לנהל את האירוע. כן, הם קוראים לזה אירוע. קבוצת שחקנים שנשכרו במיוחד תחולל מהומה, תצעק גסויות ותשחית את אחד הדיוקנאות של אמא בטענה שנ"ק תום היא השטן. כי, אתם יודעים, אין דבר כזה פרסום רע. אני יודעת את זה כי עדכנו אותי מראש. מיד אחרי שחתמתי על הסכם סודיות. התעלול הזה, שנרקם בסתר על ידי משרד יחסי הציבור, אמור להקפיץ את מכירות הספרים בצורה מטורפת.אני בטח לא רוצה לצאת דרך הכניסה הראשית ולהיקלע ישר לתוך להקת צלמי פפראצי ומעריצים מטורפים.אני נושמת לרווחה כשאני יוצאת מהדלת האחורית של הבניין, ואחרי שאני מוודאת שאין איש בחניון, אני צועדת למכונית שלי.הטלפון שלי מצלצל."תודה לאל," אני פולטת כשאני עונה. "יצאתי משם.""הֵיי, קרצ, זה כמעט נגמר." קולו המרגיע של אי-ג'יי הוא כמו אוויר לנשימה."אתה בא, נכון?""כבר בדרך. אולי אגיע לפנייך.""תיזהר מהפפראצי מול השער הראשי, אוקיי?" אני פותחת את דלת הרכב כדי להיכנס. "אני בטוחה שיהיו... רגע."על מושב הנהג יש מעטפה, ואני מקמטת את המצח בבלבול ומרימה אותה."אי-ג'יי, חכה." אני שמה אותו על רמקול, נכנסת למכונית ובוחנת את המעטפה. "מה לעזאזל...""את בסדר?" הוא שואל."לא בטוח," אני אומרת, והדופק שלי מזנק כשאני קוראת את המילים על המעטפה.מהמעריץ מס' 1. XOXO

מחברת "עוזרת הבית" חוזרת: קראו פרק ראשון מתוך "הקולגה"

"באהבה, אמא" / איליאנה זנדר. מאנגלית: עומר ציצלסקי. 342 עמודים. ידיעות ספרים.

קרא את הכתבה המלאה במקור