סבג, כיום בן 54, היה באותם ימים עובד חדש ברכבת, ושימש הנדסאי מיזוג אוויר וחשמלאי. “הייתי בסך הכל שנה בתפקיד", הוא מספר. באותו יום ראשון הגיע סבג לעבודה בשעה 6 וחצי בבוקר. “חילקו…
סבג, כיום בן 54, היה באותם ימים עובד חדש ברכבת, ושימש הנדסאי מיזוג אוויר וחשמלאי. “הייתי בסך הכל שנה בתפקיד", הוא מספר. באותו יום ראשון הגיע סבג לעבודה בשעה 6 וחצי בבוקר. “חילקו אותנו למשימות וכל אחד עלה על כלי הרכב שהוא עבד עליו", הוא משחזר.
"בשניות הראשונות שאחרי הפיצוץ היה שקט מצמרר. היה באוויר ריח חריף, שרוף, ריח נוראי שליווה אותי ונשאר לי ממש בתוך האף לאורך כל תקופת האשפוז. באותם רגעים הבנתי שנפצעתי, אבל לא ידעתי כלום על חומרת הפציעה שלי, ולא היה לי מושג כמה הרוגים ופצועים יש מסביבי. כשאמבולנס הגיע הייתי בין הראשונים שפונו לרמב"ם. אני זוכר שבבית החולים עוד הספקתי למסור את מספר תעודת הזהות שלי ואת מספר הטלפון של אשתי, לפני שאיבדתי הכרה. נותחתי במשך 18 שעות, והתעוררתי רק במחלקת טיפול נמרץ. בחדר פעל רדיו, ואז שמעתי לראשונה על חבריי שנהרגו באסון".
“חודש שלם, עד 15 באוגוסט. מרמב"ם העבירו אותי לשיקום בבית החולים רוטשילד לשלושה חודשים נוספים, ולאחר מכן המשכתי בשיקום יום בבית חולים לוינשטיין. חזרתי לעבודה ברכבת עשרה חודשים אחרי הפציעה".
בעקבות הפציעה שונה תפקידו של סבג והוא התמנה לרכז תפעול מתחמי של המוסך, עבודה שעיקרה הוא משרדי. “אני עדיין מטופל בכדורים לדילול דם בגלל שתל סינתטי שהוכנס לרגל שלי, ויש לי מגבלות הליכה קשות שמונעות ממני לעמוד פרקי זמן ממושכים", הוא מתאר. “נאלצתי להפסיק לחלוטין את העיסוק בספורט, דבר שמאוד אהבתי לעשות לפני הפציעה".
"הנהג מהיחידה שלנו, שהיה במקום, לקח אותי לתחנה הקרובה של חברת חשמל, שם רופא החברה שם לי חסם עורקים, ופינו אותי לרמב"ם. בבדיקת הסי.טי התברר שכדוריות מתכת חדרו לתוך הראש, והרופאים נאלצו לפתוח לי את הגולגולת מצד שמאל כדי להוציא אותן. הייתי מאושפז בסך הכל חמישה ימים, ושחררו אותי הביתה כי היו צריכים לפנות מיטות לפצועים אחרים במלחמה".
“כל הזמן. בתקופה ההיא לא ידעתי מה זה פוסט־טראומה, ועד היום לא פניתי למשרד הביטחון בקשר לזה. אבל כשיש קולות נפץ ברחוב, או כשיש אזעקות, זה משפיע עליי בצורה קיצונית. אני נבהל ולא מוצא את המקום שלי. אחרי הפציעה חזרתי לעבודה כי חשבתי שאצליח לתפקד, אבל לא יכולתי. בסופו של דבר יצאתי לפנסיה מוקדמת בגיל 62".
"כשהגעתי למקום קלטתי את גודל הזוועה. טיפלתי בפצועים, זיהיתי את ההרוגים ורשמתי את שמותיהם, ועזרתי לאנשי זק"א להכניס אותם לשקיות. זה היה נורא קשה. האמבולנסים שהגיעו בהתחלה היו ללא רופאים או אחים, ופיניתי כל פצוע לפי זיהוי חומרת המצב שלו. העובדים עשו חסמי עורקים לחברים הפצועים שלהם".
“המוסך לא חזר להיות אותו הדבר. אנחנו אומנם עובדים כרגיל, אבל הכימיה המיוחדת שהייתה שם התפרקה. העובדים שנפצעו קשה לא היו מסוגלים לעשות עבודה פיזית ונאלצו לעבור לתפקידים אחרים. זה פצע שלעולם לא ייסגר".
קרא את הכתבה המלאה במקור
