אמרנו לכם, אם אתם מטיילים ליד כפר פלסטיני, אתם לא באמת מטיילים, אלא באים לעשות פרובוקציה. ואם יורדים ערבים מהכפר הסמוך ומתפתחת התנגשות אלימה ובמהלך ההתנגשות נחטף נשק והחוטף יורה…
אמרנו לכם, אם אתם מטיילים ליד כפר פלסטיני, אתם לא באמת מטיילים, אלא באים לעשות פרובוקציה. ואם יורדים ערבים מהכפר הסמוך ומתפתחת התנגשות אלימה ובמהלך ההתנגשות נחטף נשק והחוטף יורה לכל הכיוונים - אזי מדובר בהגנה עצמית.
הטענה היא כזו: מכיוון שישנה קבוצת מתנחלים שמפעילה אלימות ומחפשת חיכוך בכוונה, הרי שכל חיכוך שנוצר בין מתנחלים לפלסטינים הוא בהכרח חלק מאותה מזימה. ואם הוא חלק ממנה, חטיפת נשק וירי ייתפס כלגיטימי, או לכל הפחות כפעולה מובנת.
הדבר הזה הוא לא פחות מהצדקת אלימות. שלא לדבר על כך שאם היינו לוקחים את אותו ההיגיון ומיישמים אותו ביום-יום ביהודה ושומרון, הייתם מעניקים לגיטימציה לכך שבגלל פיגועים פלסטיניים, מותר להפעיל כלפיהם אלימות ספונטנית. אה, רגע.
הדיבורים הללו יושבים על אחת ההחלטות הכי אומללות בשיח הישראלי: לכרוך באופן הכרחי בין היבטים אלימים ובעייתיים בכיבוש, לבין עצם האחיזה ביו״ש.
הפסקת הכיבוש הצבאי ביו״ש הוא תופעה מורכבת מכל היבט. נסו למצוא אח ורע למצב שבו מדינה ריבונית צריכה לוותר על שטח כדי להפחית (ואולי אף לפתור) מאבק לאומי, אלא שהשטח הזה ממוקם בלב המדינה, חולש עליה טופוגרפית, מצמצם את העומק האסטרטגי שלה למינימום, ובכמעט כל תרחיש מחלק את עיר הבירה שלה. לא זו אף זו: הקולקטיב היריב מתנהג בצורה שמשדרת שמדינה חלקית היא כלל לא מה שהוא מחפש. מהנהר עד הים.
באופן מסורתי השמאל פותח את הדיון בנושא מתוך הסתכלות היסטורית דטרמיניסטית. הסמל הבולט לכך הוא נאומו של עמוס עוז בו מתוארת פרשת הדרכים של ישראל: חלוקה לשתי מדינות, או קריסה. משום שאי-חלוקה תוביל למדינת אפרטהייד, שקריסתה מובטחת, או להקמת מדינה אחת שברור לכולם מדוע תקרוס. לשיטתו, כל טיעון נגד חלוקה חייב להתחשב בכך שאין אלטרנטיבה אחרת. הטענה דומה במישור המוסרי: לא משנה אילו צעדים נקודתיים יינקטו בשטח, עצם המשך המצב יוביל להידרדרות מוסרית בשל השליטה בעם אחר.
מהצד השני, רוב הציבור לא תומך בחלוקה בלי תשובה לשאלה פשוטה: מה במצב כזה ימנע מטילי קורנט או רחפנים לפגוע בעזריאלי או בנתב"ג? עם כל הכבוד, בין בחירה באיום עתידי שנובע מניתוח היסטורי-מוסרי ובין איום במדינת אויב שחולשת עלינו באש ובתצפית - רוב אזרחי ישראל מעדיפים לקחת את הצ׳אנס.
חמור מכך, בהנחה ששלום כזה יחזיק כעשור, מה יקרה שהוא יתרסק? אנו נציב את עצמנו במצב בו נאלץ לבצע מעשים חמורים בהרבה משיטור. בסבירות גבוהה, אותם אנשים שמזדעזעים בצדק מהמצב המוסרי כיום ביהודה ושומרון, יזדעזעו בצדק גם מהפצצות שגובות חיי אזרחים רבים בג׳נין וטול כרם.
כך נוצרה המשוואה הבאה: אם אתה סבור שההתנחלויות הן מכשול לשלום, מבחינתך האירוע הוא לא נערי גבעות או קיצוניים שצריך לעצור, אלא החלוקה לשתי מדינות. ואם אתה מאמין בצורך בארץ ישראל השלמה בכל מחיר, אתה נדרש ליישר קו ולהסכים עם כל מה שקורה בשטח, למען המטרה.
אבל רוב אזרחי ישראל לא רוצים מדינה פלסטינית, זו עובדה. ומנגד, אותם אזרחים ממש לא תומכים באלימות חסרת רסן נגד פלסטינים. איך נותנים מענה לרוב הזה? דואגים שיהיה ייצוג לאותם אזרחים שלא רוצים מדינה פלסטינית, אבל כן דורשים סדר ושליטה מוחלטת של צה״ל בשטח.
כל ניסיון לדחוף את הציבור להכרעה של 'או-או' יסתיים בתוצאה שאתם לא רוצים, לכן יש ליצור הפרדה ברורה בין שני הדיונים. רוצים להיפרד מהפלסטינים? תתחילו מלשכנע את הציבור כיצד זה יוביל לביטחון. אין לזה קשר לכך שריבונות ישראלית ביו"ש דורשת חוק וסדר. ושיש לבלום גורמים רדיקלים. ובטח שאין לזה קשר לכך שמטיילים מותקפים.
כל עוד אינכם מוכנים לנהל את הדיון הזה בנפרד, אתם חלק מהבעיה.
קרא את הכתבה המלאה במקור
