18:18, 27 ביולי 2024, שיאה של מלחמת "חרבות ברזל", כשהילדים של הכפר הדרוזי מג'דל שמס ברמת הגולן יצאו לבלות ולשחק במגרש הכדורגל ובגינת המשחקים הסמוכה, מילאה צפירת אזעקה את האוויר.…
18:18, 27 ביולי 2024, שיאה של מלחמת "חרבות ברזל", כשהילדים של הכפר הדרוזי מג'דל שמס ברמת הגולן יצאו לבלות ולשחק במגרש הכדורגל ובגינת המשחקים הסמוכה, מילאה צפירת אזעקה את האוויר. תוך שניות בודדות נחתה במקום רקטה כבדה ששוגרה על ידי חיזבאללה. כשהאבק התפזר, התגלה גודל האסון: 12 משפחות איבדו את היקר להן מכל. עוד 34 ילדים ונערים נוספים נפצעו. קיר אבן סמוך, שקרס מעוצמת ההדף, הציל כנראה את חייהם של ילדים נוספים שהסתתרו מאחוריו. שנתיים אחרי, הכאב עדיין חזק כמו באותו יום נורא, וקיר האבן עומד במרכז שאלת ההנצחה.
איברהים איבהרים, אביו של ג'יווארה ז"ל שהיה בן 10 במותו, ניהל מאבק מול כל הגורמים האחראים, כדי שהקיר שהציל נפשות רבות יעמוד על תילו בפארק ההנצחה שהוקם סביב אתר הנפילה, וכולל אמפיתיאטרון ומגרש כדורגל חדש. "הייתי מעדיף שהמגרש המקורי יישאר", אמר איברהים. "שיחולק לשניים כדי שאוכל לראות ילדים רצים ומשחקים ולהרגיש את ג'יווארה ביניהם, במקום להיכנס רק כדי להזיל דמעות. כמובן שאני מעריך את העבודה שהושקעה באנדרטה".
בסופו של דבר, אחרי שנתיים מהאסון, יחשף היום במרכז הפארק מיצב ההנצחה שנבחר לעצב האדריכל צביקה פסטרנק, שהגיע למג'דל שמס לאחר שצבר ניסיון רב בתכנון מיצבים בולטים ביישובי עוטף עזה. בהם בין היתר מיצב "כתב ושם" בכפר עזה לזכר 64 הנרצחים, ומיצב "עקבות ביבס" בצאלים.
"כשקיבלתי על עצמי את תכנון המיצב הסביבתי, ידעתי שבור הפגיעה שבו פגעה הרקטה יהיה מוקד מצומצם בשטחו, ומסביבו ישתרע פארק הנצחה גדול שתיכננו אחרים", אמר פסטרנק. "כשניגשתי לעבודה, קבעתי לעצמי את העקרונות שינחו אותי: לשמר את הבור ובאמצעותו להמחיש, בצורה מאופקת, בהירה ומעוררת הזדהות, את רגע הפגיעה ועוצמתה. בסופו של דבר, מה שהותירה אחריה הרקטה הזדונית, שקטפה את חייהם של ילדים וילדות בראשית חייהם, הוא בור קטן באדמה".
אותו בור משקף את הבור שנפער בליבם של כל אחד מהורי 12 הילדים שנקטפו בדמי ימיהם. דליה, אמו של ג'יווארה איברהים בן ה-10, עברה חרדה משתקת כשבנה הוגדר כנעדר במשך כ-24 שעות, ורק לאחר בדיקת DNA שנייה התקבלה הבשורה המרה והתברר כי ג'יווארה איננו. נסמה, אמו של ג'וני איברהים בן ה-12, חווה מאז כל יום שעובר כאילו היה הר כבד, כשהיא מנסה להחזיק את הבית בתוך העצב והכעס ולהמשיך לתפקד כאמא. זיכרון הרגעים שבהם רצה לזהות את בנה באותו ערב נורא אינו מרפה ממנה.
דלאל, אמו של חאזם אבו סאלח בן ה-15, נאלצה לסגור את המשפחתון לתינוקות שהפעילה משום שלא יכלה עוד לתפקד. גם אמילי, אמו של נאג'י חלבי בן ה-11 שהיה העוגן של המשפחה, נושאת עמה את כובד הרגע שבו הלך לשחק כדורגל, כשהבינה שלא הספיקה אפילו להיפרד ממנו.
לינה, אמו של מילאר אלשאער בן ה-10 שהיה הילד הקטן ביותר שנהרג, נותרה עם המכתבים הקטנים שכתב לה. דיאנה, אמה של איזל איוב בת ה-12 שהייתה בת יחידה בין תשעה בנים, קיוותה שאף משפחה בעולם לא תדע עוד כאב שכול כזה על המלאך שלה שאהבה כדורסל. דליה, אמו של פג'ר אבו סאלח בן ה-16, מזכירה תמיד שהילדים הללו לא היו לוחמים, אלא פשוט ילדים שאהבו את החיים, והמחיר ששילמו בלתי נתפס.
עינאיה, אמה של וניס ספדי בת ה-11, נושאת את הזיכרון המצמרר של בעלה החובש שעמד בזירה, כואב את אובדן בתו וממשיך להציל ילדים אחרים. נסרין, אמו של יזן אבו סאלח בן ה-11, נזכרת במילותיו האחרונות לפני שיצא למגרש כשאיחל בלשון מצמררת שהוא הולך למחצית האחרונה.
מונה, אמו של נאזם סעב בן ה-15, כואבת את חזרתו למגרש אחרי חודש מחלה ליומו הראשון והאחרון. רמיה, אמו של אמיר אבו סאלח בן ה-16, מתמודדת עם אובדן בנה האחד בעוד בנה השני נפצע קשה באותו אירוע טרור. נאילה, אמה של אלמה פחראלדין בת ה-11, רואה בבתה המנוחה מנהיגה ואייקון שהעירה משהו עמוק בלבבות האנשים.
המיצב שנחשף היום במרכז פארק ההנצחה כולל קערורית מתכת חלודה בקוטר 1.65 מטרים המשחזרת את בור הנפילה. הקערורית יוצרה במסגרייה בכפר האמנים אניעם שבגולן, באמצעות חיתוך וריתוך של עשרות משולשי מתכת ליצירת מבנה תלת-ממדי, כאשר המתכת החלודה מאזכרת את החומר ממנו עשויה הרקטה. סביב בור המתכת יצוק משטח בטון ובו משובצים 12 אריחי בטון, שעל כל אחד מהם נצרבו בעברית, ערבית ואנגלית שמותיהם וגיליהם של הילדים שנרצחו. השבילים בפארק תוכננו כך שכולם נפגשים בנקודת הבור ומכוונים את המבקרים להרכין ראש ולהתבונן בשמות".
לדברי פסטרנק, "אף פעם לא מרגיש שאני מסיים יצירה, כי אני אף פעם לא שלם ואני מרגיש שאני נוטש את היצירה. אך כאן, אני מבין שזה טיבה של היצירה – שהיא לא שלמה, היא לא חד-משמעית, היא מרמזת בלבד, וכבר כל אחד נותן פרשנות אחרת ובזה כוחה, אני מקווה".
פסטרנק מסכם את דבריו ואומר: "הרגע שאברהים זעק לא להרוס את השריד מהקיר ושינינו את התכנון בגלל זה – היה הרגע הכי קשה, אך זה היה גם הרגע הכי מלמד, להיות שייך למקום ולקהילה. עם התכנון ועיצוב היצירה אני גם אנצור את הרגע הזה, ואני מודה לאברהים ולכל המשפחות שזיכו אותי במצווה להנציח את יקריהם האהובים. זאת הייתה זכות".
קרא את הכתבה המלאה במקור
