בכל כתבות הפרופיל על אודות הרמטכ"ל, גם הביקורתיות שבהן (שאפילו לא צריך כף יד כדי למנות אותן), הוא מתואר בסך הכול כ"בחור טוב": ישר, אמין, ענייני, אחד שלא מחזיק מעצמו "פילוסוף", אלא איש צבא ברמ"ח איבריו, שבא לשקם אותו אחרי המחדל החמור בתולדותיו. לא סתם המינוי שלו היה קונצנזוס במדינה שבה אי-אפשר להסכים אם בחוץ יום או לילה.
אולם מאז כשל רב-אלוף אייל זמיר ברוב הצמתים שבהם דווקא הוא צריך היה לומר את האמת לציבור: מהסירוב לנקוב במילים "ועדת חקירה ממלכתית", דרך ההשתתפות הפעילה בניפוח ההישגים של שני המבצעים באיראן ועד להשתקעות בבוץ הלבנוני. רק כשנדרש לכבוש את עזה על חשבון גורל החטופים ועל סף העברת חוק שינציח את אפליית הגיוס לדורות, זמיר ידע היטב כיצד להוציא לאור את מה שהדרג המדיני ניסה להסתיר ולערבב.
ההסלמה בגדה המערבית מזמנת לזמיר עוד רגע שבו עליו להכריע באיזה צד של ההיסטוריה להתייצב. הוא הרי יודע בדיוק, או לפחות אמור לדעת, מה קורה בשטח שבו צה"ל הוא כביכול הריבון: אילו שינויים טקטוניים התחוללו שם ביוזמה מכוונת הכוללת גיבוי פוליטי שמתעלם מההשלכות המוסריות, הביטחוניות, החוקיות והמדיניות; מה תרומתה הישירה של המהפכה להידרדרות במצב; וגם שאין לזה שום קשר ל"ביטחון", אלא לתוכנית שנועדה לעקור כל אפשרות של הסדר מדיני, באופן שיהפוך את כל טענות האפרטהייד לנכונות כעובדה, כזאת שאפילו שופט בג"ץ אלכס שטיין לא יוכל להתעלם ממנה. "מדינות אפרטהייד לא צריכות להתקיים", אמר שטיין כשהסביר מדוע האשמת ישראל באפרטהייד אינה חלק מ"וויכוח תרבותי". אם מה שאומרים על זמיר נכון, הוא יכול להסביר לכבוד השופט שהדרך לשם הרבה יותר קצרה ממה שנדמה לו.
