הממשלה מובילה לאינתיפאדה

לא בטוח שטראמפ יודע מה הוא אומר ביום טוב, אבל אין דרך לפרש את דבריו אלא כך: או שאתם עושים כל מה שנשיא לבנון מבקש או שאני פותח ברומן סוער עם חיזבאללה. זאת התמונה הגדולה. לבי מלא כבוד לכל לוחם ולוחמת שמחסלים מחבל חיזבאללה או חושפים מנהרה נסתרת, אבל ההכרעה לא הייתה ולא תהיה בידיהם. יבוא יום והם יבינו.

הפדיחה בלבנון היא כסף קטן לעומת מה שקורה ביהודה ושומרון. בעקבות העימותים בסוף השבוע האחרון התקבעו בישראל שלושה נרטיבים: האחד, טיול אזרחי תמים של אוהבי ארץ ישראל נקטע בגלל פיגוע רצחני; השני, הגרסה הצבאית, גיחה של מתנחלים שלא תואמה עם הצבא נתקלה בהתקהלות פלסטינית אלימה; השלישי, חבורה של פורעי חוק יהודים פלשו לכפר פלסטיני והסתבכו.

כל אחד מהנרטיבים מופץ כשהוא ארוז בדרישה אופרטיבית. צריך לערוך מייד מבצע צבאי נרחב שיסלק את הרשות הפלסטינית ויקבע עובדות בשטח, אומר יוסי דגן, ראש המועצה האזורית והשריף של יו"ש. צריך להקים חווה על כל גבעה, אומר ישראל כ"ץ, שר הביטחון; צריך להכניס למעצר מנהלי את הפורעים היהודיים, אומר יאיר גולן ושאר דובר האופוזיציה.

כל צד בוויכוח היהודי הפנימי מאמץ נרטיב משלו. כל אחד מספר לעצמו סיפור, שבמקרה הטוב נכון רק בחלקו. ככה נוח. אני מציע נרטיב רביעי: לא טיול תמים ולא פיגוע, לא גיחה בלתי מתואמת ולא חבורה מופקרת של פורעי חוק. העימות סמוך לחוות גלעד הוא נקודת ציון אחת מני רבות, פרק בחזון שאימצה, הלכה למעשה, ממשלת ישראל הנוכחית, חזון דתי, אידיאולוגי, מדיני, צבאי. המטיילים, כמו המתפרעים בכפרים, הם שליחי הממשלה. הממשלה מפרנסת אותם, מגינה עליהם מעונש, מרחיקה מהם את הצבא והשב"כ ומפנקת אותם במחמאות. הם צבא ישע.

התוכנית מורכבת: היא הופכת מאחזים בלתי חוקיים לחוות בלתי חוקיות שהופכות בהחלטת ממשלה לחוקיות. החוות, בסיוע הצבא, לוקחות מהחקלאים המקומיים את מקורות המחייה שלהם. ההתפרעויות משתלבות במגמה: הן מאלצות אותם לברוח לערים, שם יהיו הומלסים. טרנספר המוני למזרח יהיה השלב הבא. אם ירצה השם, תהיה מלחמה, ארמגדון, ואחריה ביאת המשיח.

כל הדברים האלה נאמרו בגלוי, מפי סמוטריץ', שר הגדה בממשלת נתניהו, ומפי אחרים. יש מי שזורע רוח בתקווה לקבל סופה. מה שמקומם הוא שצה"ל, הריבון החוקי בשטחים, טומן את ראשו בחול: הממשלה עושה מהלך היסטורי, ובפיקוד המרכז מתכסים בדיבור על תקריות מבודדות, כל אחת טרגדיה לעצמה. בעיני המפקדים בצה"ל, רק לצד השני, הערבי, יש חזון (ואכן יש לו, והוא לא פחות מדמם ולא פחות קטלני מחזונה של הממשלה הנוכחית).

אם הסבב האלים בסוף השבוע יתגלגל לאינתיפאדה שלישית, צה"ל לא יהיה נקי מאחריות לדם שיישפך. המשימה של אלוף הפיקוד היא להגן על הישראלים שמתגוררים בשטח C אבל יש לו משימה קודמת, מעוגנת בחוקי המדינה ובחוק הבינלאומי: להיות הריבון, להטיל את מרותו בשטח, להבטיח את ביטחונם של כלל התושבים. זאת חובתו הצבאית, הפיקודית, החוקית, זאת העבודה שלו - עם כיפה סרוגה או בלעדיה. החובה החוקית שלו גוברת על תכתיבים של שרים וחלומות של רבנים. דעותיו הפוליטיות, אם יש כאלה, לא רלוונטיות, גם לא רחשי ליבו. לאלוף הפיקוד אבי בלוט נותרו רק חודשים אחדים עד לפרישתו המתוכננת, בסוף השנה. זה הזמן שלו להתעשת.

קרא את הכתבה המלאה במקור