משחקים באש

בצה"ל מבינים זאת היטב ולכן מנסים לקרר את השטח. 26 גדודים - מספר חסר תקדים - כמחציתם סדירים, נמצאים כיום באיו"ש. פיקוד המרכז עצר את כניסת הפועלים הפלסטינים ליישובים, למעט באזורי תעשייה, במטרה לייצר הפרדה ולהפחית את החיכוך. במקביל, כוחות מחטיבת שומרון השלימו את אטימת ביתו של המחבל מהפיגוע בכפר תל לקראת הריסתו.

אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה הגדולה יותר: כדי למנוע התלקחות באיו"ש צריך כוח. הרבה כוח. וצה"ל נמצא כיום במצב שבו כמעט כל הגזרות פתוחות - עזה, לבנון, סוריה ואיו"ש. מי שיוצא לרענון עובר לאיוש במקום אחר. אין כמעט מרווח נשימה.

בסוף השבוע נאלץ הצבא להוציא פלוגות משלב ההכשרה בחטיבות הקומנדו וכפיר כדי לתגבר את הגזרה. זו החלטה מובנת בשעת חירום, אבל היא ממחישה את המחיר המצטבר של המלחמה הארוכה: הצבא משתמש בכוחות שאמורים להתאמן, להשתפר ולהיבנות למלחמה הבאה כדי לסגור חורים מבצעיים כאן ועכשיו.

וזה כבר לא רק עניין של כוח אדם. זה עניין של בניין כוח. צה"ל כמעט ואינו מצליח להתאמן בהיקפים הנדרשים, משום שהוא עסוק כל הזמן באיוש הגזרות. בסוף, הצבא עלול למצוא את עצמו עם הרבה מאוד לוחמים שמבצעים משימות, אבל עם פחות ופחות יחידות שמקבלות את הזמן הדרוש כדי להיערך אליהן.

למשוואה הזו נכנס השינוי הגדול ביותר שעבר האזור בשנים האחרונות: התרחבות ההתיישבות.

מפת איו"ש משתנה באופן דרמטי. אושרה הקמתם של 80 יישובים, 34 מהם כבר עלו על הקרקע. לצד זאת הוקמו יותר מ-100 חוות חקלאיות ומספר דומה של מאחזים, שחלקם עוברים תהליכי הסדרה. מה שהחל בעבר כיוזמה של "בודדים על ההר" הפך במידה רבה למהלך רחב היקף, שמשנה את הפריסה הגיאוגרפית ואת שטח הפנים שבו נדרשת ישראל להגן על אזרחיה. וזו נקודה שחשוב להבין: כל התיישבות חדשה היא לא רק נקודה על המפה. היא דורשת הגנה. היא מייצרת צירי תנועה, נקודות חיכוך, משימות אבטחה ושגרת הגנה. ככל שהמרחב הישראלי מתרחב, כך גדל גם המרחב שצה"ל נדרש להגן עליו.

לכן, הוויכוח על איו"ש אינו רק פוליטי. יש לו גם משמעות צבאית ישירה. כשצה"ל נדרש להגן על מרחב גדול יותר, בזמן שהוא מנהל מלחמה רב-זירתית ומתמודד עם מחסור בכוח אדם, השאלה היא לא רק כמה גדודים יש לו - אלא כמה משימות אפשר להטיל עליהם לפני שהם נשחקים.

ומכאן מגיע אחד הנתונים המדאיגים ביותר בתמונת המצב הנוכחית: לצד הירידה החדה בהיקף הטרור הפלסטיני, נרשמת דווקא עלייה משמעותית בפשיעה הלאומנית היהודית. על פי נתוני מערכת הביטחון ומחוז ש"י, במחצית הראשונה של 2026 נרשמו 660 אירועי פשיעה לאומנית - עלייה של 63% לעומת המחצית השנייה של 2025, שבה נרשמו 405 אירועים. חומרת האירועים עלתה גם היא: שישה פלסטינים נהרגו ו-140 נפצעו במחצית הראשונה של השנה, לעומת אפס הרוגים ו-82 פצועים במחצית שקדמה לה.

במקביל, נרשמו 45 אירועי תקיפה מכוונת של חיילי צה״ל ושוטרי מג"ב מצד פעילי ימין קיצוני. זה הפרדוקס הביטחוני של איו"ש: דווקא כשהטרור הפלסטיני נמצא במגמת ירידה, הפשיעה הלאומנית היהודית עולה. ובמקום שהירידה בטרור תאפשר הורדת מתיחות, נוצר איום מסוג אחר, שעלול להצית את השטח מבפנים ולייצר מעגל נקמה.

מנגד, אסור להתעלם מהצד השני של המשוואה. מתחילת השנה נרצחו שלושה ישראלים בפיגועי טרור באיו"ש. בשנת 2025 המספר עמד על 21 ישראלים, וב-2024 על יותר מ-30.

כלומר, יש ירידה במספר ההרוגים, אבל אין פירושה שהאזור נרגע. להפך: החיכוך נשאר גבוה, ההסתה נמשכת והיכולת של אירוע בודד להצית התפרצות רחבה קיימת מאוד.

לכך מצטרף החשש הביטחוני מהתחמשותן של עשרות "ועדות שמירה" פלסטיניות מקומיות, שעלולות להפוך מגורם הגנתי מקומי למרכיב חמוש ומשמעותי ולשנות את דינמיקת החיכוך כך שהמרחב יהפוך למורכב עוד יותר מבחינה מבצעית.

ובתוך כל זה, הטענה שהבעיה היא שמפקדי צה"ל אינם מספיק התקפיים אינה רצינית בעיניי. בראש המערכת נמצאים כיום מפקד פיקוד המרכז אלוף אבי בלוט, בוגר מכינת עלי, מפקד אוגדת יהודה ושומרון תת-אלוף קובי הלר, שגדל בקרני שומרון, וראש השב"כ דוד זיני. קשה לטעון שמדובר באנשים שאינם מכירים את המציאות או אינם מבינים את הצורך בפעולה תקיפה נגד הטרור.

ואם שלושת הבכירים האלה - שמכירים היטב את ההתיישבות, את השטח ואת האיומים - לא יזהו את הסכנה של 7 באוקטובר ביהודה ושומרון, כפי שטוענים גורמים מסוימים בימין, אז מי כן אמור לזהות אותה? דווקא משום שהם מכירים את השטח מקרוב, האחריות שלהם היא לזהות את הסימנים המקדימים, לפעול נגד הטרור הפלסטיני בנחישות - ובאותה מידה למנוע הידרדרות שתוביל למעגל נקמה ולהתלקחות רחבה.

אבל הבעיה מורכבת יותר: צה"ל צריך להילחם בטרור הפלסטיני, למנוע טרור יהודי, להגן על ההתיישבות המתרחבת ולמנוע מעגל נקמה שעלול להצית את הרחוב הפלסטיני - וכל זה עם אותו סד"כ, פחות או יותר. לכן 26 הגדודים באיו"ש, שמחציתם סדירים, הם לא רק נתון מרשים: הם גם תמרור אזהרה. הצבא נאלץ להשתמש בכוחות הכשרה כדי לסגור פערים, והמשמעות היא שהמערכת כבר נמצאת במצב שבו כל תגבור בגזרה אחת מגיע על חשבון משהו אחר.

הפרדוקס הוא שאיו"ש אולי אינו כרגע הזירה שבה נהרגים הכי הרבה ישראלים, אבל הוא בהחלט יכול להיות הזירה שבה מתחילה ההתלקחות הבאה. הסכנה היא לא בהכרח עוד פיגוע: הסכנה היא החיבור בין פיגוע, נקמה, התיישבות מתרחבת, חיכוך יומיומי, נשק שמצטבר בשני הצדדים ומחסור בכוחות שיכולים להפריד ביניהם.

במזרח התיכון, לפעמים מלחמה גדולה מתחילה מאירוע קטן. באיו"ש, האתגר של צה"ל הוא לוודא שהגפרור הבא לא יפגוש את אדי הדלק שכבר נמצאים בשטח.

קרא את הכתבה המלאה במקור