"20 שנים מאז שלירן נהרג, והמלחמה עדיין לא הסתיימה - אין בקריית שמונה חיים"

כמעט כל קריית שמונה הגיעה לנחם. משפחת סעדיה מוכרת מאוד בעיר. ציון (70) הוא מורה מיתולוגי לספורט, שעדיין ממשיך ללמד. מיכל, שיצאה לפנסיה לפני ארבע שנים, הייתה מורה לאמנות ומחנכת בעיר. לירן היה חבר בתנועת הנוער "עיד"ן - עולם יפה דרך הנוער", שערכים מרכזיים אצלה הם מעורבות ועזרה לקהילה. הוריו מספרים שנהג להתחבר עם תלמידים מתקשים, הביא אותם לביתו והפך למורה הפרטי שלהם, כשהבית משמש ככיתת לימוד.

במהלך שירותו הצבאי עבר לירן קורס מ"כים ושימש כמדריך טירונים. כמו בחייו האזרחיים, הוא התבלט גם בצבא וזכה פעמיים בתעודות הצטיינות, כחניך וכמ"כ. "לירן זכור כמי שתמיד דאג להשכין שלום בין החברים, היה המפייס של הצוות", מספרים ההורים, "חבריו לצוות ופקודיו תיארו אותו תמיד כאדם וכחייל שתמך, עזר ודאג לכולם. במסעות, למרות הציוד הכבד שנשא על גבו, דאג תמיד לעזור ולמשוך קדימה את האחרונים". הם מציינים כי בנם המשיך לפעול למען הקהילה גם במהלך שירותו הצבאי, כשהתנדב בעמותת "שמחה לילד".

כאבה של המשפחה הפך עמוק יותר בשנים האחרונות. "20 שנה חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה ומאז האסון שלנו - והמלחמה בצפון בעצם עדיין לא הסתיימה. זה לא נתפס", אומרת מיכל בכאב. ציון מוסיף: "אני לא חושב שמישהו האמין אז שאחרי כל כך הרבה שנים יפנו אותנו ואת שאר תושבי העיר מקריית שמונה, שנעבור לחיות בבית מלון בנתניה, ואז הבית שלנו גם ייפגע מטיל".

הם מוצאים נחמה מסוימת בילדיהם האחרים ובשלושת הנכדים שנולדו להם. "אנחנו מנסים לחיות, לחשוב חיובי", אומרת מיכל, "הנכדים שלנו גרים בנתניה, ירושלים ומושב נחלים, ואנחנו לא מפסיקים לנסוע לבקר אותם". ציון מוסיף: "אנחנו שמחים שהנכדים לא גדלים כאן, אלא במקום בטוח יותר, הרחק מהפגזות כמעט יומיומיות, מסוקים, פצועים".

מיכל מסכמת: "תראו מה קרה לקריית שמונה. זאת הייתה עיר מדהימה, אבל עכשיו היא ריקה. אין בה בכלל חיים. אנחנו בחופש הגדול, אבל אין כמעט ילדים ברחובות ובגני השעשועים. הרבה תושבים לא חזרו לגור פה, בתים רבים עומדים ריקים, הרבה עסקים נסגרו. זה נורא עצוב. המלחמה לא באמת הסתיימה, אבל שיהיה ברור: אנחנו כאן, מקווים שיגיעו כבר ימים טובים יותר".

קרא את הכתבה המלאה במקור