אבל קצין החינוך לא ויתר. סיפר לי אפרים כליפא: "מה שרפול אהב זה מקהלת הצבא האדום, והוא רצה שאני אעשה לו את מקהלת הצבא האדום, אבל במקהלת הצבא האדום יש מאתיים איש ולא חמישה עשר כמו…
אבל קצין החינוך לא ויתר. סיפר לי אפרים כליפא: "מה שרפול אהב זה מקהלת הצבא האדום, והוא רצה שאני אעשה לו את מקהלת הצבא האדום, אבל במקהלת הצבא האדום יש מאתיים איש ולא חמישה עשר כמו אצלנו. אז עשיתי תוכנית, אבל העלמתי אותה קצת ממנו".
וכשאני מתקשה להאמין למשמע אזני, ממשיך כליפא: "ואז, שתי תוכניות נוצרו ללהקה. מופע אחד כשהאלוף היה מגיע - אז נתנו את התוכנית שהוא אהב עם שירי ארץ ישראל ושירה בציבור, וכשהיה אינו או רחוק - נתנו את המופע המקורי".
שאלתי את כליפא איך הצליח להסתיר, הרי אפילו עניני תקציב יכלו להפיל את הרעיון הגאוני שלו. הרי הפקת תקליט זה ענין יקר, קשור בהרבה גורמים. כליפא ענה: "את התקליט הוצאנו בכלל דרך ענף הווי ובידור, לא דרך פיקוד צפון. רפול לא ידע".
בתוכנית המוסתרת של להקת פיקוד הצפון במסווה של חבורת זמר, היו שישה שירים של אהוד מנור. אנחנו זוכרים משם שניים שחוזרים ומושמעים עד היום, "בוא איתי אל הגליל" ("קח מקל קח תרמיל...") ו"גשם אחרון".
מענין שהקשר בין אהוד מנור וחנן יובל התחזק הרבה יותר מאוחר. הם כמעט לא הכירו בזמן שכתב את השיר לסרט. "את כל ההבנות קבלתי מאוחר יותר, יחד עם כולם".
למי ששכח (או בכלל לא ראה), השיר "גשם אחרון" מופיע לקראת סוף הסרט, לאחר שיהודה ברקן נפרד מבנו החוזר אל משפחת אימו לניו יורק. השיר אינו נקשר לסרט אלא מביא אוירה עצובה של פרידה, וברקע יורד גשם שמסתדר יפה עם כותרת השיר "גשם אחרון".
מסתבר שחנן יובל לא היה מודע לסרט ולמקומו של השיר במהלכו. רק אחרי זמן הלך לקולנוע לראות אותו, והוא בעצם חשש ממה שיראה וקצת הסתתר. כך אמר לי: "הסרט 'לופו בניו יורק' היה אחד מאותם סרטים שלא הוערכו, בלשון המעטה, וכשבאתי בפעם הראשונה לראות אותו בקולנוע אורדע ברמת גן, ישבתי לבד בשורה מאחור, שלא יראו אותי. אבל, כשהגיעה הסצינה עם השיר, פתאם ראיתי והבנתי את מלאכת המחשבת של הבמאי, וכל התמונה הזאת, עם השיר, הייתה מרגשת מאד. ואני התרגשתי לי לבד בשורה האחרונה. זה כוחה של המוסיקה".
ההמשך ידוע. השיר הוא מאלה שיש להם חיים ארוכים. לא מיד היה ללהיט גדול, לאט לאט טיפס אבל הצטרף למאגר הידוע והאהוב של שירי חבורות זמר וערבי שירה בציבור.
והנה המעגל נסגר. רפול רצה חבורת זמר ושירה בציבור, וקצין החינוך שהתחמק מביצוע הפקודה, נתן לו בדיוק את מה שביקש, שיר ישראלי זרח בשמי חבורות הזמר ומועדוני השירה בציבור והוא שם כבר כמעט 50 שנה.
קרא את הכתבה המלאה במקור
