5 שעות טיסה מישראל: המפל הסודי בלב גן העדן האפריקאי

אני מניח שאנחנו נוסעים ישירות אל המפל המיסטי בננזירי, כשעוד נותר זמן רב לפני השקיעה לחוות את מחזה הטבע. אבל תחילה עלינו לפגוש את שומר המקדש, שילווה אותנו לשם.

אנחנו הולכים לאיבוד יותר מפעם אחת בניסיון למצוא את המקום. כשאנחנו מגיעים לבסוף לקצהו של שביל עפר צר, מחכה לנו אדם בגלימה לבנה. הוא אומר שעלינו להתרחץ לפני שנוכל להגיע אל המקדש. אני לא ממש בטוח למה הוא מתכוון, אבל יש לו דלי מים וענפי פיקוס, שאותם הוא טובל במים ואז מתיז אותם על מיקי ואחר כך עליי.

השומר מכנה את המקדש ארמון, משום שהוא ביתה של רוח המלך. צורתו מלבנית והוא מתוכנן כמעט כמו אורווה פתוחה. השמיים מחשיכים, אבל עדיין לא סיימנו את טקס קבלת הפנים. השומר נותן לכל אחד מאיתנו חבילה - עלה בננה מיובש העטוף בקפידה. בתוכו מונחים שמונה פולי קפה קלויים. יש לאכול אותם באיטיות, אחד אחרי השני - נגיסות קטנות ועציות, שנשטפות במים מכד משותף. הדבר מסמל ידידות וקבלת פנים אל המקום.

בשלב הזה אנחנו מסכימים שכבר מאוחר מדי להגיע לננזירי, ולכן מחליטים לצאת מוקדם בבוקר ולראות את המפל עם עלות השחר. אף שהבאנו אוהל, השומר אומר שעלינו לישון במקדש, על המחצלות הארוגות, מתחת לשמיכות שמיקי ארז.

אנשים מבקרים במקדש לאורך כל הלילה - עולי רגל אוגנדים שהגיעו לבקש בריאות או מזל טוב יותר מרוחות האבות המושרשות עמוק במקום הזה. חלקם כבר התרחצו בבריכת המפל, ואחרים רק הגיעו, ברגל, בחשכה מוחלטת.

כשאני מתעורר בבוקר, רצפת המקדש מלאה באנשים הישנים כתף אל כתף. בחוץ ישנים אנשים נוספים על הדשא, לבושים לחלוטין וללא שמיכות. איכשהו, לפחות 40 בני אדם הגיעו במהלך הלילה.

מיקי ואני יוצאים זמן רב לפני עלות השחר. הפעם שני אופנועי בודה מסיעים אותנו, כשהשומר מנווט בשבילי העפר, המוארים רק בפנסי האופנועים. כשהוא אומר לנו לעצור, הוא מסביר שעלינו לחלוץ את הנעליים וללכת את שאר הדרך יחפים. הוא מוביל את הדרך בעזרת מקל ההליכה שלו, ונראה כאילו הוא מרחף במורד השביל הסלעי. אני מתכווץ בכל פעם שסלע ננעץ בכפות רגליי, וחושש מנחשים, מעכבישים ומדברים אחרים שאיני יכול לראות.

השמש אינה זורחת בדיוק, לא כפי שרואים בתמונות של הסוואנה הפתוחה. השמיים פשוט מתבהרים והכוכבים דועכים. העצים והסלעים מתחילים להתבלט. ואז מתגלה המפל. השומר ומיקי עומדים בקצה הבריכה, כשהמים פורצים מתוך סלע, ללא נהר מעליו, כאילו מישהו פתח ברז ענק והשאיר אותו זורם.

המים צלולים לחלוטין, אבל אין לי אומץ להיכנס אליהם עד הסוף. אני רק מושיט את ידי אל המים הקרירים האלה, המבעבעים מתוך האדמה. מתחת לבריכה המים נשפכים מטה ואז נעלמים בין העצים, עד שהם זורמים לבסוף אל אגם ויקטוריה, המשתרע למרחק שנראה בלתי אפשרי.

אפשר להניח שבהמשך היום עשרות עולי הרגל יעשו את דרכם לכאן - אף שאין במקום די מקום לרבים. השומר אומר שהוא היה רוצה שיגיעו אנשים נוספים. המקדש זקוק לכסף לצורכי תחזוקה, והוא ובני משפחתו תלויים בתרומות למחייתם. לעת עתה, המקום מיועד רק לעולי רגל, שמוצאים את דרכם אל המקום הבלתי מסומן הזה באמצע שום מקום, בתקווה לעזוב אותו עם כוח רב יותר מזה שהיה להם כשהגיעו.

קרא את הכתבה המלאה במקור