נטפליקס שוב חוזרת לעסוק בפער בין בני דור המילניום לדור ה-Z, ושוב עושה זאת עם קווין הארט בתפקיד הראשי. הפעם היא עוטפת את הרעיון בקומדיית מסיבות רווקים שמתיימרת להיות פרועה בסגנון…
נטפליקס שוב חוזרת לעסוק בפער בין בני דור המילניום לדור ה-Z, ושוב עושה זאת עם קווין הארט בתפקיד הראשי. הפעם היא עוטפת את הרעיון בקומדיית מסיבות רווקים שמתיימרת להיות פרועה בסגנון "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" - אבל התוצאה מביכה, נטולת גאג מצחיק אחד, ובעיקר מטומטמת
בחישוב מהיר, ממוצע הציונים של הסרטים המשותפים לקווין הארט ולנטפליקס ב-IMDb בקושי מגרד את ה-6. באתר רוטן טומטוז הממוצע אפילו לא חוצה את רף 30 האחוזים. הנתונים האלה מחייבים את הצופה הממוצע לשאול שאלה אחת פשוטה: למה נטפליקס מתעקשת להמשיך לייצר סרטים בכיכובו של הקומיקאי הזה? עד שתימצא תשובה מספקת, ענקית הסטרימינג מפנקת - או מענה - את מנויה עם סרט נוסף באותו הסגנון. ואפשר כבר בפסקה הפותחת למסגר אותו כבדיחה רעה על חשבונם.
כחלק מצונאמי אדיר של סרטים דומים, גם "72 שעות", שעלה בסוף השבוע לספרייה של נטפליקס, מבקש לבחון את הפער בין בני דור המילניום לדור ה-Z, כשכל זה עטוף בקומדיה עאלק מופרעת: סרט מסיבות רווקים, אלכוהול וסמים, שמתגלה תחילה כחיקוי חיוור של "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", ובהמשך כטקסט עתיר פגמים, קלישאות וטמטום שאופף אותו מכל עבר. וכן, זה מתחיל ונגמר בכוכב הראשי שלו.
את התסריט כתבו ג'ון הורביץ והיידן שלוסברג, צמד החמד שאחראי בין היתר על "קוברה קאי", יחד עם קווין בורוז ומאט מידר. על הבימוי אחראי טים סטורי, שביים את "המספרה" החביב וכבר עבד עם הארט בסרטים "יוצאים לסיבוב" ו"שחק אותה שוטר".
הפעם כל החבורה הזו חתומה על סיפור מאכזב שבמרכזו ג'ו ניקסון (הארט), איש פרסום בן 40 לא יצירתי או עדכני במיוחד, שחולם על קידום נחשק לתפקיד מנהל מחלקת הקריאייטיב של המשרד. אחרי שהפרזנטציה שלו למותג וודקה נכשלת בטענה שאינו מבין את קהל היעד הצעיר, ג'ו מקבל 72 שעות להוכיח את עצמו מחדש - אחרת יפוטר. בנוחות תסריטאית מופלאה, בסצנה שלפני כן הוא מצורף בטעות (איך?!) לקבוצת צ'אט של חברים שמתכוננים למסיבת רווקים. ברגע של הארה דבילית, הוא מבין שזו ההזדמנות שלו להתחבר לדור ה-Z וכדי לשכלל את הקריאייטיב שלו, הוא מצטרף לחבורה לסוף שבוע של אלכוהול ומסיבות במיאמי. אבל בניסיון להתאים את עצמו לווייב הצעיר, ג'ו מתנהג כמו בומר. בשלב מסוים גם מתברר שהסנפת קוקאין מפתחת אצלו אלטר אגו של סוחר סמים מטומטם בשם ריקרדו מונטנה, שמככב בשתיים מהסצנות המביכות ביותר שידע הסטרימינג מאז ומעולם - כולל סצנת מכות עם הקומיקאי קאט ויליאמס, לשעבר הצ'ילבה של הארט.
יחד עם מייסון גודינג ("צעקה") שמגלם את החתן המיועד, חבורת הצעירים כוללת את מרסלו הרננדז, קאם פטרסון ובן מרשל - שלושה קומיקאים שמככבים ב"סאטרדיי נייט לייב", כך שהמפגש הזה הוא גם סוג של העברת שרביט בלתי רשמית מהארט לדור הקומי הבא.
גם הפעם קווין הארט מגלם, ובכן, את קווין הארט: טיפוס נוירוטי שמדבר מהר ועושה תנועות גוף מוגזמות. העובדה שמדובר בשחקן בעל מנעד מוגבל היא לא חדשה. אחרי הצפייה בסרטו החדש אפשר לומר בביטחון מלא שאין לו מנעד בכלל. הארט, כך נראה, צריך להישאר על במת הסטנד אפ, וחבל שאף אחד לא טורח להגיד לו את זה ישר בפנים. למה נטפליקס עדיין מאמינה ושמה מזומנים על סרטים בכיכובו?
אבל הארט הוא רק סימפטום - וחלק מהבעיה הגדולה יותר שנקראת "72 שעות". זה פשוט סרט שכתוב רע ונטול גאג מצחיק אחד לרפואה. הוא עטוף מתחילתו ועד סופו בבנאליות משמימה וקלישאתית על גבר מבוגר שמפחד ממערכת זוגית מחייבת, ומחפש את עצמו בחוויה הנפלאה שנקראת משבר אמצע החיים. זה הופך לעצוב במיוחד כשזה נאמר לו פיזית במפורש לקראת הסוף. כלומר, אפילו הדמויות מודעות לקלישאה החרושה שהסרט עצמו מייצג.
"72 שעות" מצטרף לגל - או ליתר דיוק, לצונאמי - שמתחיל לפקוד את המסכים הגדולים והקטנים: סרטי "פער בין-דורי". אבל גם כאן הסרט נכשל בהצגה ראויה של הפער הזה ובצמצומו באופן משכנע, בעיקר כי הוא מתוּוַך באמצעות בדיחות גופניות מאוסות שכוללות הקאות וזרגי לווייתן, וביניהן משובצות סצנות עמוקות וואנאבי בין ג'ו לחבורת הצעירים. עם כל הכבוד לניסיון הקלוש בכתיבה דרמטית - זה לא עובד.
קרא את הכתבה המלאה במקור
