אחיה של קטיה, ויטלי, נרצח ב-7 באוקטובר. אביה, ולדימיר, טבע למוות בשבת האחרונה. בריאיון ל-ynet היום (שלישי) היא סיפרה בכאב על התלאות שעברה משפחתה מאז ברחה מאוקראינה עקב המלחמה, בהם…
אחיה של קטיה, ויטלי, נרצח ב-7 באוקטובר. אביה, ולדימיר, טבע למוות בשבת האחרונה. בריאיון ל-ynet היום (שלישי) היא סיפרה בכאב על התלאות שעברה משפחתה מאז ברחה מאוקראינה עקב המלחמה, בהם הקשיים מול המדינה שעדיין בוחנת את מעמדם ומות אחיה ואביה, שאותו אימה ראתה ברגעיו האחרונים.
קטיה סיפרה: "עברנו מאוקראינה לישראל בגלל שהחלה המלחמה באוקראינה. כשפרצה המלחמה אחי ויטלי כבר היה בישראל - הוא הגיע לכאן כמה חודשים לפני תחילת המלחמה. באותו זמן אני עבדתי בפולין, אבל ההורים שלי וגם משפחתו של אחי - אשתו ובנו - היו בחרסון שבאוקראינה. הם ניסו להימלט ארבע פעמים, ובכל פעם זה היה מסוכן וקשה מאוד, ורק בפעם הרביעית הם הצליחו לצאת. למחרת, אנשים שניסו להימלט באותו מסלול נהרגו בהפגזה. אבא התגורר באשדוד מהיום הראשון שלו בישראל, ואחי ויטלי גר באותה תקופה באשקלון".
היא תיארה בכאב את אחיה ואביה, והקשר החזק בין בני המשפחה: "ויטל היה אחי הגדול. אי אפשר לתאר במילים עד כמה הוא היה אדם טוב, נדיב ואכפתי. כל חייו הוא היה המשענת שלי והמגן שלי, ולא רק שלי, אלא גם של ההורים שלנו, משום שגדלנו במשפחה שבה שני ההורים חירשים-אילמים.
אבא שלי היה האדם הכי טוב בעולם. ברור שכל ילד יאמר זאת על אביו, אבל למרות מגבלות השמיעה והדיבור שלו, היו לו ידי זהב. הוא ידע לעשות הכול. לכן, כשהגיע לישראל, הוא מצא עבודה במהירות, ובארבע השנים שהוא חי כאן אנשים רבים למדו להעריך ולאהוב אותו. כולם הכירו אותו כאדם שעובד בצורה מקצועית, יסודית ואמינה כבר מהימים הראשונים שלו בארץ. אבא עבד בבנייה. הוא ידע לעשות הכול, ועשה כל דבר במאה אחוז.
"ב-7 באוקטובר אחי ויטלי נסע לדוג עם חמיו. גם אבא היה אמור להצטרף אליהם, אבל משום מה אמא לא הרשתה לו ואמרה לו: 'אתה לא נוסע'. אני חושבת שדווקא היא הצילה אותו באותו יום ממוות. הקשר בין ויטלי ואבא היה חם ומיוחד. אבא גידל את אחי להיות גבר אמיתי. ויטלי, מצדו, עשה כל מה שיכול היה למען הוריו. אחרי שהוא נהרג, במשך כמעט שלוש שנים, לא עבר יום שאבא לא אמר לי כמה הוא מתגעגע אליו וכמה הוא חסר לו. הם הבינו זה את זה בלי מילים".
קטיה סיפרה כי כשוויטלי נרצח, חל באביה שינוי. "אבא כמובן לא סיפר לנו הכול, אבל לפי העיניים שלו היה ברור שהוא איבד את אחד האנשים החשובים ביותר בחייו. ויטלי היה הילד הראשון במשפחה. כבר בגיל שבע, כשאני נולדתי, הוא התחיל לקחת אחריות עליי. ילד בן שבע שנאלץ להתבגר מהר מאוד. הוא תמיד עזר להורים שלנו בתרגום לשפת הסימנים. אפילו חברים של אבא היו פונים אליו לעזרה. ויטלי היה פשוט אדם יוצא דופן.
אבא ניסה להחזיק מעמד ולא להראות לי ולאמא כמה קשה לו. הוא שמר הכול בפנים. אבל היה אפשר לראות הכול על פניו. כאילו חלק ממנו מת יחד עם הבן שלו".
על הבוקר שבו איבדה את אביה סיפרה: "ביום שאבא טבע, הוא ואמא הלכו יחד לים. היה לנו בוקר משפחתי נהדר. שלושתנו נסענו לקניות, קנינו לאבא בגדים חדשים, צחקנו המון ובילינו. אחרי ארוחת הצהריים הוא ואמא הלכו לים. הם תמיד היו הולכים לאותו חוף, שאין בו מצילים. באותו יום היו גלים גבוהים. אבא אף פעם לא היה נכנס רחוק, אבל הפעם הייתה זרימה חזקה מתחת למים. אמא ראתה שהוא מנופף לה מרחוק, אבל לא הצליחה להבין אם הוא קורא לעזרה או סתם מתלוצץ איתה. כעבור כמה דקות הראש שלו נעלם מתחת למים, ואז היא התחילה להילחץ מאוד.
"כעבור זמן קצר היא ראתה התקהלות גדולה של אנשים וגופה, ומיד היא זיהתה שזה בעלה. היא התקשרה אליי במהירות ואמרה שאבא טבע. באותו רגע הלב שלי פשוט נעצר. נכנסתי לפאניקה, הגעתי מהר לחוף וראיתי את המצילים, את צוותי מד”א ואת השוטרים שניסו להחיות אותו. במשך כמעט 20 דקות התפללתי שישראל לא תיקח ממני גם את האדם השני שאני הכי אוהבת בעולם, אבל זה לא קרה. הודיעו לי שלא הצליחו להחזיר את ליבו לפעום. ראיתי את פניו, ראיתי את גופו שהיה כבר לבן ואת שפתיו הכחולות. כל כך התחננתי שיפקח עיניים - אבל זה לא קרה".
קטיה תיארה בכאב כי "מעולם לא חשבתי שבזמן שנמלטנו מהמלחמה באוקראינה, שני האנשים הקרובים לי ביותר ייהרגו דווקא כאן, בישראל".
חרף שהותם הארוכה בישראל, המשפחה עדיין נמצאת תחת אשרת תייר. קטיה סיפרה: "אמא מקבלת קצבה חודשית בעקבות מותו של בנה, אבל המדינה לא לקחה אחריות על ההורים שלי. כשפנינו וביקשנו לקבל מעמד רשמי בישראל - משום שכאן קבור אחי, בנם של הוריי, שנרצח באכזריות בירייה בראש, והיה בין הנרצחים הראשונים באותו יום - סירבו לנו. אמרו לנו רק שימשיכו להאריך את אשרת התייר שלנו.
"אשרת תייר כמעט שלא מאפשרת לעשות שום דבר. היא לא מעניקה זכויות. לא יכולתי לעשות להורים שלי ביטוח בריאות כדי שיוכלו לעבור בדיקות ולקבל טיפול שיסייע להם מבחינה נפשית ופיזית. אני כל הזמן נאלצתי לבקש מחברים ישראלים לעזור לי בתשלומים, כי לא יכולנו לפתוח חשבון בנק או לקבל כרטיס בנק. בכל מקום דרשו אשרה ודרכון ישראלי.
"במה ההורים שלי אשמים? מהרגע הראשון שלנו בישראל עבדנו, שילמנו מסים, לא קיבלנו שום סיוע מהמדינה ולא היינו כאן במעמד של פליטים. ניסינו לעשות הכול בצורה הנכונה, כי היינו אסירי תודה שישראל קיבלה אותנו כשהמלחמה פרצה באוקראינה".
קרא את הכתבה המלאה במקור
