אחרי 20 שנה, משפחות השמונה שבו לזירת אסון הרכבת: "הכאב אפילו לא נחלש"

אנחנו מדברים בחדר הישיבות שסמוך מאוד למקום שבו פגע הטיל. אראלה, אחותו של עשהאל דמתי ז"ל, מספרת ש"החיים ממשיכים, אבל עם צל גדול. אלה חיים עם תחושה של החמצה, מחסור גדול וגעגועים". טלי, אלמנתו של עשהאל, מוסיפה: "הכאב לא מרפה לרגע. הייתי בהיריון עם עמית כשהוא נהרג. עמית ודניאל בעצם גדלו בלי אבא. זה לא פשוט בכלל". הבן עמית מוסיף בכאב: "אני את אבא שלי בכלל לא הכרתי. זה דבר איום ונורא. אמא גידלה לבד אותי ואת אחותי" – ופורץ בבכי.

סיגלית חזן היא אחותו של רפי חזן ז"ל. "רפי התחתן חודשיים לפני האסון", היא מספרת, "אני זוכרת שביום שישי הוא אמר לי שיש טילים על ישראל, ובקרוב הוא אמור לצאת לשירות מילואים. ביום ראשון קמתי עם כאב בחזה, כאילו הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות. כשהתחילו להגיע שמועות על מה שקרה, צילצלתי אליו שוב ושוב, הוא לא ענה לי, ומיד הבנתי שהנורא מכל קרה. החיים קשים מאוד בלעדיו. הוא היה אח שתמיד דאג וסייע".

יואב לוי, אחיו של ראובן לוי ז"ל, דומע. הוא מגיע למפגש, אך למוסך עצמו אינו מוכן להיכנס. "הייתי שם כשזה קרה, ראיתי את הכל, לא רוצה שהכל ישוב אליי ויציף לי את הכאב הגדול", הוא מסביר, "היה לי קשר הדוק עם ראובן, ובאותו בוקר הגעתי לבקר אותו פה ברכבת. נכנסתי, עברתי את השער, וכמה שניות אחר כך היה פיצוץ עז. רצתי למוסך וראיתי מראות קשים מאוד של אחי ושל החברים שלו. נפגעתי מאוד מבחינה נפשית. אני מאוד מתגעגע אליו".

רבקה בן-שמעון בת ה-88 הגיעה למפגש יחד עם בתה, אסנת. בנה של רבקה, שמואל בן-שמעון ז"ל, היה בין ההרוגים. היא מראה לכולם בגאווה את תמונת בנה ומספרת: "הוא תמיד עזר לכולם. אנשים אהבו אותו מאוד. תראה את החיוך הגדול שלו ותבין מי הוא היה. רק נולד לו בן, הוא רצה לעשות לו חגיגה גדולה, ואז נהרג".

אסנת, דמעות בעיניה, מוסיפה: "הוא היה קטן ממני בשנה. היה לי קשר מיוחד איתו, ילדות משותפת וכיפית מאוד בחיפה. אני כל הזמן נזכרת בדברים הקטנים שעשינו. כשראיתי בטלוויזיה דיווחים ראשונים על פגיעת הטיל, חייגתי אליו שוב ושוב. הוא לא ענה ואני צעקתי לכולם: 'אחי נהרג. אחי הלך לי'. הבנתי מהר מאוד מה קרה. למרות הכאב, בחרתי לא להיות עצובה. הוא היה איש שמח, שאהב את החיים, וככה אני רוצה לזכור אותו לעד".

לובה ובוריס, הוריו של דוד פלדמן ז"ל, בוכים לכל אורך המפגש. "כמה ימים לפני האסון, דוד ז"ל, שהיה קשור מאוד לאחיו, עלה לגבול הצפון כדי להביא לו ולשאר החיילים הקרביים כל מיני צ'ופרים", נזכרת לובה, "אני עבדתי באותה תקופה בבנק הדם של בית החולים רמב"ם. באותו בוקר המנהלת שלי אמרה לי: 'היה אסון גדול ברכבת'. ניסיתי לצלצל לדוד ולא הייתה תשובה. ואז הרוגים ופצועים הגיעו לבית החולים. חיפשנו אותו ביניהם במשך שעות ארוכות". בוריס מתקשה לדבר. "החיים שלנו מלאים בגעגועים וכאב גדול מאוד בלב", הוא מצליח לבסוף לומר.

אורלי אלהרר איבדה את בעלה, ניסים. "נשארתי עם שלושה ילדים קטנים, אלמנה שמגדלת ילדים ללא אבא", היא מספרת, "איבדתי את אהבת חיי, איש סודי, חבר לחיים. הכאב לא מרפה לרגע. הוא חסר לנו בעיקר בשמחות. הזמן שחולף לא מספק מרגוע. אי אפשר למלא את החלל, אבל בחרתי בחיים".

למפגש היו אמורים להגיע גם בני משפחתו של דניס לפידוס ז"ל, אבל הם הודיעו ברגע האחרון כי לא יוכלו לעמוד בכך נפשית. דניס, בן 24 במותו, נולד במינסק שברוסיה ועלה ארצה בגיל 11. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הטכני של חיל האוויר כהנדסאי מכניקה, הוא הועסק ברכבת כמכונאי קרונועים והיה חדור מוטיבציה, חרוץ ומסור.

קרא את הכתבה המלאה במקור