אף שהדבר נאמר כמעט לקראת כל בחירות, פיזור הכנסת פותח הפעם את אחת ממערכות הבחירות הקריטיות, ולו משום שבזמן הכנסת הנוכחית התרחש האסון הכבד בהיסטוריה הישראלית. אפשר לבחון את ה-7…
אף שהדבר נאמר כמעט לקראת כל בחירות, פיזור הכנסת פותח הפעם את אחת ממערכות הבחירות הקריטיות, ולו משום שבזמן הכנסת הנוכחית התרחש האסון הכבד בהיסטוריה הישראלית. אפשר לבחון את ה-7 באוקטובר מזוויות שונות – צבאית, מודיעינית, מדינית – אבל הבסיס להבנת מה שהתרחש באותו יום נובע ממה שאסף מידני מכנה בספרו החדש "לשרוד את השסע: בג"ץ, פוליטיקה וליברליזם קהילתני", כ"קריסת האשליה הישראלית". כלומר, "שאפשר לנהל מדינה משוסעת עם מוסדות חלשים ואמון אזרחי מתפורר – ועדיין לשרוד". ואכן, ה-7 באוקטובר קרה, לפני הכל, כי בשנים האחרונות ישראל לא מתפקדת במישורים רבים, והמחשבה שזה לא יגלוש לבסוף גם להיבט הביטחוני הייתה מופרכת מלכתחילה.
בהקשר זה, הבשורה החיובית היא שאנשים טובים יותר כבר מנסים להצטרף, או לחזור, כמעט בכל המפלגות: יועז הנדל מצד ימין, קרן טרנר מהמרכז, רם שפע משמאל ויוסף ג׳וברין מחד"ש הם דוגמאות לאנשים רציניים, שראוי שיהיו בכנסת בלי קשר לעמדותיהם. גם נתניהו מבין שהעם מאס בחלק ניכר מחברי הכנסת הנוכחיים של הליכוד ולכן מתעקש על שיריונים, מתוך הבנה שמי שייבחר בפריימריז הוא במקרים רבים מי שנאמן לבייס ולא לטובת הכלל.
עד כאן לבשורה החיובית. הבעיה היא שמבחינה רעיונית אין הצעות מקוריות להתחדשות, אלא בעיקר הצעות לתיקון ולניהול טוב יותר של המדינה. אך בעוד שהשדה הפוליטי מתקשה להציע נתיבים חדשים, מחוצה לו נשמעות בחודשים האחרונים כמה הצעות מעניינות. מידני, פרופסור למשפטים, מציע בספרו לבחור בנתיב של ליברליזם קהילתני, שאותו יאמץ גם בית המשפט העליון: כלומר לשלב בין זכויות הפרט וערכים ליברליים לבין ההכרה בחשיבותן של מסגרות השתייכות קולקטיביות, תרבותיות ולאומיות. במקרה שלנו הכוונה היא שלצד שמירה על זכויות האזרח תילקח בחשבון גם העובדה שאנו חיים במדינה יהודית. לכן, גם פסיקות בג"ץ וגם הכרעות הכנסת והמוסדות הממלכתיים צריכות להתחשב ברצון הקהילה היהודית ובמורשת שלה, גם אם לעיתים הדבר לא מתיישב עם ליברליזם מוחלט, כל עוד אין פגיעה ממשית בפרט.
אם מידני מציע להתחשב בקהילות השונות המרכיבות את ישראל כדי להבטיח רב-תרבותיות, אבנר בן זקן מציע בספרו "מדינת הישראלים" כיוון שונה: להשתית את ישראל על הזהות, התרבות וההיסטוריה הישראלית המשותפת, שכבר נוצרה כאן בשמונת העשורים האחרונים, כשהזהות היהודית תישמר כרכיב חשוב באופן פרטי. באופן הזה ערביי ישראל, למשל, יתחנכו על ההיסטוריה והתרבות הישראלית כחלק מהסיפור שלהם, ויהודי ישראל ילמדו על ההיסטוריה והתרבות של ערביי ישראל כחלק משלהם. גם עינת וילף הציעה בספרה "שלום לא עכשיו" רעיון מעניין: להשקיע בחינוך הפלסטינים בשטחים לזכות היהודים למדינה, בדיוק כפי שיהודים רבים מאמינים שלפלסטינים מגיעה מדינה.
מה שטרם עלה הוא רעיון חדש לגבי השתלבות ישראל במזרח התיכון, ולשם כך היינו זקוקים לרם עמנואל, שהציע, בין היתר, שכל הסדר עם הפלסטינים יהיה חלק משלום עם 23 מדינות ערב, שגם ייטלו אחריות על התחייבות פלסטינית לפיוס.
לא כל הרעיונות ישימים מן הסתם, אבל צריך לקוות שמערכת הבחירות תציף גם רעיונות מקוריים להתחדשות ישראלית, ולא רק אנשים חדשים עם רעיונות ישנים.
קרא את הכתבה המלאה במקור
