עקבו אחרינו5גלריה בשיח הציבורי והמדיני בולטת הציפייה למכה צבאית אחת, עצימה ומהדהדת, שתביא להכרעה מיידית באיראן. דווקא ניתוח מפוכח של קו הפעולה האמריקאי מזה מספר חודשים, מצביע על…
עקבו אחרינו5גלריה בשיח הציבורי והמדיני בולטת הציפייה למכה צבאית אחת, עצימה ומהדהדת, שתביא להכרעה מיידית באיראן. דווקא ניתוח מפוכח של קו הפעולה האמריקאי מזה מספר חודשים, מצביע על היגיון שונה: הימנעות ממהלומה שתשמיד לחלוטין את תשתיות איראן (קרי, המכונית) לטובת מלחמת התשה שיטתית ומתוכננת, המכוונת כולה נגד הנהג (המשטר).
במילים אחרות, נראה שמטרת המערכה אינה הרס איראן, אלא שלילת יכולתו של המשטר לנהוג בה, ובסוף גם החלפת הנהג.
לכן, פעולה עצימה נוספת נגד מאגרי הטילים, אתרי השיגור ושרשרת הייצור היא בעצם שלילת כושר ההיגוי. זה אפשרי ויחשוף את המשטר במערומיו: חלש, פגיע ומבודד.
ניתוק העורקים הפנימיים יחריף משמעותית מחסור בדלק, במוצרי יסוד ובצרופות ויורגש מיידית בקרב כל "נוסעיה של המכונית". כפי שהוכיחו מחאות ינואר, הציבור האיראני כבר לא מתרגם את המצוקה הכלכלית לייאוש סביל, אלא הופך אותו לזעם פוליטי לאומי.
מסתמן שהאזרח ברחוב מבין היטב מי האחראי למצבו ואיפה המשטר בוחר להשקיע את משאביו-כשהמחסור היומיומי פוגש את הסלידה הציבורית העמוקה מהדיכוי ומהגל הבלתי נסבל של ההוצאות להורג, המצור הפנימי הופך למאיץ של האש הציבורית ישירות נגד המשטר.
ההתלכדות הזו על בסיס של פלטפורמה כלכלית וביטחונית משותפת מייצרת מחסום פיזי ומדיני. כשהדרך מלפנים ומצדדים חסומה, הנהג יכול להבין שהמצב השתנה ובמקום לפתוח לו את הדרך שיעבור (מחשש להתנגשות), כל ניסיון פריצה דווקא יוביל להתנגשות שבה רק הוא יפסיד.
התשה, מחסור וזעם אזרחי הם תנאים הכרחיים, אך אינם מספיקים כדי לחולל היפוך משטרי; בהיעדר אלטרנטיבה ברורה, הם עלולים להתדרדר לייאוש או לאנרכיה. כדי להוציא המונים לרחובות (כפי שקרה ב-1979) נדרשת תוחלת ומסגרת שלטונית חלופית. הקהילה הבינלאומית והאופוזיציה האיראנית חייבות להציג כבר עכשיו ממשלת מעבר וכתובת ברורה, לצד מפת דרכים לשיקום.
הידוק המחסור מחד, והצגת תקווה ותוחלת מאידך, הם המצע שיעניק לציבור ולשדרת הפיקוד הצבאית את הביטחון הנדרש כדי לשבור את מחסום הפחד, לחצות את הקווים ולפעול להפלת המשטר.
המפתח הצבאי טמון בצבא הסדיר, ה"ארתש", שאם נעמיק נגלה שהוא דווקא הזדמנות שלא קיימת בכל מדינה-גם לאחר שנים של טיהורים ופיקוח פוליטי, הארתש עדיין נתפס ומשמש כגוף סוג ב' לעומת משמרות המהפכה השבעים והמועדפים.
חשוב מכך: אין בו את אותו להט אידאולוגי עיוור המאפיין את המשה"מ. זוהי הזדמנות אסטרטגית ראשונה במעלה. מתן ערבויות, בטחונות אישיים והבטחת עתידם ועתיד משפחותיהם ביום שאחרי, היא הפעולה שתבטיח שברגע האמת-הקנים יופנו לכיוון הנכון.
אם היעד הוא הנהג, המערכה אינה יכולה להסתפק רק בכלים צבאיים, והיא מחייבת שילוב הדוק של מצור תשתיות פנימי, מינוף הזעם האזרחי, כיתור אזורי, שזה בערך מה שאנו רואים כיום בפועל, לצד עבודה תודעתית ומדינית מול שדרת הארתש והאופוזיציה שמחוייבת המציאות. המהלך הצבאי, אם וכאשר יתקיים, אמור לשרת את ההיגיון האסטרטגי, וחיוני שיצטרפו אליו מהלכים נוספים.
קרא את הכתבה המלאה במקור