לו בית מקדש שלישי היה נבנה שוב על הר המוריה בירושלים, הוא כבר היה נחרב בתחילת המשמרת של ממשלת נתניהו הנוכחית, ובכך משחרר אותנו מעולו של שלטון שמסרב להרפות מן הציבור, גואל אותנו…
לו בית מקדש שלישי היה נבנה שוב על הר המוריה בירושלים, הוא כבר היה נחרב בתחילת המשמרת של ממשלת נתניהו הנוכחית, ובכך משחרר אותנו מעולו של שלטון שמסרב להרפות מן הציבור, גואל אותנו מעריצותו ושולח אותו הביתה להכות על חטא. אלא שבית המקדש מעולם לא כונן מחדש – גם לא תחת הממשלה הדתית ביותר בהיסטוריה הציונית, שבימיה האחרונים רק מרחיקה מהחזון הנבואי של שיבת ציון ומקרבת אותנו בצעדי ענק לעבר גלות תודעתית.
כי אין צורך להגר למדינה אחרת כפי שעשו כ-200 אלף אזרחים טובים בארבע השנים האחרונות כדי לחיות בגלות, מספיק להתבונן בנבחרי ציבור משתמשים בחוקי הכנסת למטרות אכיפה של חוקי תורה כדי להרגיש כאן אזרחים סוג ב'. במקום שבו לא חייב אדם דבר לחברו, בנחלה שבה כל ישראל אינם חברים, ובארץ שמנכרת את בניה החילונים ומסיתה נגד בנותיה המתגייסות – שם תפרוץ מלחמת אחים.
את הערבות ההדדית החליפה לפני ארבע שנים עריצותו של המיעוט. מפלגות חרדיות שמדירות נשים ומחנכות להשתמטות, וסיעות הימין הקיצוני למיניהן שמתפרנסות להנאתן מגזענות ואפרטהייד השתלטו על מוקדי הכוח, ואין להן שום כוונה לוותר עליהם. לא כאבי בטן, לא דמוקרטיה ובטח שלא שלמות העם. בבית הכנסת יתפללו בדבקות "אשר בחר בנו מכל העמים" ובכנסת יצביעו לטובת אפליה חוקית של יהודים אחרים, בהפטרה יקראו "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק", ובמציאות יחגגו על החלשתם של משרתי המילואים, בשחרית יבקשו כל בוקר מחדש "עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו" ובישיבת קבינט ביטחוני יחרחרו מלחמה וימנעו את סיומה תמורת השבת חטופים.
עכשיו, מקץ ארבע שנים תמימות – זאת הממשלה הראשונה מאז 2011 שהשלימה את מלוא ימיה. אפשר כבר להגיד שזאת הייתה עונה גרועה במיוחד: ההפיכה המשטרית שהופסקה לצורך טבח ומלחמה התחדשה עוד לפני שהתותח האחרון רעם, הפייבוריט לזכייה שעומד לדין פלילי ומשתמש במשפחתו כדי להגן על טעויות שעשה, והפקה שחילקה כדורים של הבטחות קואליציוניות למתמודדים. בטלוויזיה המסחרית או במה שנותר ממנה אחרי חוק התקשורת של השר שלמה קרעי, כבר מזמן היו מעיפים אותה מלוח השידורים ומפטרים את מי שליהק אותה.
משר משטרה שונא חוק ועד שר חינוך שמעודד את שכתוב ההיסטוריה ומחיקת תורות מדעיות; משרת תחבורה שמתמידה בטיסות בזמן שהאזרחים תקועים בפקקים ועד שרה למעמד האישה שנפגשת עם קטינות שנישאו בכפייה ונהנית משירותי ייעוץ של עבריין מורשע; משר משפטים שחולם לרסק את בית המשפט ועד שר תרבות חובב צנזורה; משר ביטחון שעיקר ניסיונו המקצועי הוא ציוצים על הישגי הצבא ועד שר מקשר בין הכנסת לממשלה שמתמחה בהשנאת ציבורים שלמים זה על זה – נראה שראש ממשלת ישראל עשה הכול כדי להיות הטאלנט שימצא את עצמו יום אחד יושב לבד בבית ומתגעגע לרייטינג.
זה פשוט לא עבד מהרגע הראשון. ארבעת אלפים או ארבע שנים, בית המקדש או תוכנית בפריים-טיים, – הממשלה הנוכחית עומדת בכל קריטריון אפשרי של כישלון, והוא חד וצורב ואל-זמני, חוצה מפלגות, מגדרים ועדות, מפלח את לב-ליבו של הקוצנזוס הישראלי, ומזכיר לנו את כל מה שכמעט איבדנו תחתיה. לא רק ערכי בסיס של מנהיגים נקיי כפיים, שוויון בנטל השירות הצבאי והגנה על שומרי סף שנותרו לבדם מול רשות מבצעת דברו של המנהיג, אלא בעיקר איבדנו את הצורך לדבר זה עם זה במטרה להגיע להסכמות, ואת הדחף הטבעי לראות בכל ישראלי אדם שראוי לזכויות וחובות כמו בכל דמוקרטיה מתוקנת.
זאת ממשלה שהייתה מאוהבת בסלוגן "הניצחון המוחלט" יותר משהייתה מאוהבת בחובה לאזרחיה המתים, החטופים והנותרים. ממשלה שהעדיפה לכל אורך הדרך את שיקולי ההישרדות על פני האחריות הציבורית שלה, שהמירה את המנדט הדמוקרטי השקוף בקלפים של תקציב ייעודי, והפרה את המחויבות הבסיסית לשמירה על הביטחון, הבריאות, הרווחה, החינוך והתשתיות.
היא משאירה אחריה מורשת מפוקפקת של שלטון מיעוטים במדינה מערבית, מסורת של ניצול הדמוקרטיה על ידי מחוקקים תאבי כוח והשחתת משרות ומערכות ציבוריות. אבל היא אפילו לא קרובה לשכנע את הרוב בישראל שככה הוא רוצה לחיות כאן.
אם יש דבר אחד שלמדנו מהקדנציה האחרונה של ממשלת נתניהו הוא הצורך הבהול במפלגות מרכז חזקות שיבטיחו לייצג את הרוב המכריע בישראל, וימנעו מפורעי חוק לנצל את כוחם רק כי בטעות הגיעו לשלטון. אחרי ארבע שנות ריב, טבח ומלחמה, נלמד שוב לקשור כתרים למכנה המשותף הרחב, להיכנע לגעגוע אל ערכי יסוד יהודיים שלא עוותו בידי רבנים, ואולי אפילו לחזור לתמימות הקדושה של "כל ישראל חברים".
קרא את הכתבה המלאה במקור
