בזמן שכולם חיכו לבשורה מיובל כוגן בן ה-4 - היה רגע שבו האדמה רעדה

מפגשים בין מכרים, היו שקטים יותר והסתפקו בטפיחה ובלחיצת יד. הרבה רעשי רקע היו בסביבה, אך נדמה שלמרות מספר הרב של אלו שהגיעו להשתתף בחיפושים, היה שקט. שקט כזה, מתוח. קציני משטרה ושוטרים הסתודדו זה עם זה. אנשי התקשורת שהגיעו שמרו על איפוק ונמנעו מלהתנפל על כל גורם בכיר שהגיע למקום. כשלרגע אחד נדמה היה שמתרחשת איזו המולה, ביקש אחד השוטרים לדבר בקול יותר נמוך: "זה מפריע לתדרוך שהמפכ"ל מקבל", הוא אמר. קבוצות, צוותים ובודדים שיצאו צפונה ומזרחה ברגל, קיבלו הנחיות בקולות נמוכים. אפילו השמועות הרבות שהתרוצצו בשטח, נשמעו בעוצמת דיבור חלשה.

המתח נצבר כבר מיום חמישי ולאורך השעות של הבוקר והצהרים של יום שישי. מי ששהה ליד אוהלי המפקדות שמהם יצאו הסורקים, חיפש בפני גורמים בכירים איזשהו מבט מסגיר. כזה שממנו אפשר ללמוד משהו על המידע המצוי בידיהם שאולי אין ביכולתם למסור. רבים דיברו על כך, שהשעות הראשונות להעלמות הן קריטיות וככל שחולף הזמן, קטנים הסיכויים למצוא את הילד האובד. אפשר שהאחדות שנוצרה בשעות האלה בין הבאים, מקורה במתח המשותף שבו הם חשו. הנה נמצא המכנה המשותף שמחבר יחד, הרבה שאינם מכירים אחד את השני. הכל חיכו לדבר אחד: לבשורה. רצוי שתהיה טובה. גם בשורה רעה היתה יכולה לפרק את המתח הזה לרסיסים.