"אם לא ראית את הבתים של מיקונוס, אתה לא יכול להעמיד פנים שאתה אדריכל", ציטטו לי מוריי בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון את דבריו של הארכיטקט המפורסם לה קורבוזיה על האי שנקרא על שמו של הגיבור המיתולוגי מיקונוס, שליטו הראשון של האי, שהיה מצאצאי אפולו. קיימת גם פרשנות שלפיה משמעות השם היא "אי סלעי". אבל כמעט מאה שנים אחרי שנאמרו הדברים, כשהגעתי סוף סוף לאי היווני הקטן שבתיו לבנים, הוא כבר אינו רק שיעור באדריכלות, ארכיאולוגיה או טבע, אלא סצנה עולמית של יופי, יוקרה, מסיבות וסלבריטאים.
בשנים האחרונות סבורים ביוון שאולי זה הלך רחוק מדי, ומנסים לאזן את המינונים: אולי פחות זה יותר; אולי פחות בכמות ויותר באיכות טובים יותר לכולם. כל מפליגי הקרוזים נדרשים בקיץ לשלם אגרה של 20 אירו בירידה לנמל במיקונוס, בניסיון לעצור את השטף. אם יעצרו אחר כך באי סנטוריני, ישלמו אגרה דומה של 20 אירו גם שם. ואז באה המלחמה עם איראן, והרבה אמריקאים ואירופים נשארים הקיץ בבית, נמנעים ממזרח אגן הים התיכון בפרט, ופתאום יש חדרים פנויים ויש מבצעים, גם של הרגע האחרון. התיירים שבכל זאת לא מוותרים על חופשה הם הזוכים הגדולים. מיקונוס, שהכלכלה שלה תלויה כמעט לחלוטין בתיירות, היא דוגמה מובהקת לתנודתיות הזו: נקודת האיזון בין יותר מדי לפחות מדי תיירים.
