דני קושמרו פתח את אולפן שישי במשפט שהצליח להשתיק את הפאנל | מיקי לוין

על פניו, זה נשמע הגיוני. גם אני יכולה להבין את הטיעון הזה. הרצון לאפשר לחרדים ללמוד ולהשתלב בתואר שני ושלישי הוא מטרה ראויה. אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה. איך אפשר לדבר על "שילוב" כאשר כל הרעיון מבוסס על הפרדה? זו אינה השתלבות בחברה; זו התאמה של החברה לדרישות של מגזר מסוים. במקום שהמפגש בין אוכלוסיות יגדל, הוא מצטמצם.

אבל פעילן לא הסתפקה בדיון אידיאולוגי. היא עשתה את מה שעיתונאי אמור לעשות: הביאה נתונים ועובדות. היא הזכירה שהחוק כלל לא בוחן את החסמים האמיתיים להשתלבות חרדים באקדמיה. אם באמת המטרה היא לעודד לימודי תואר שני ושלישי, מדוע לא נבדק מה מונע מהם לעשות זאת? מדוע לא נבדקה המוטיבציה? מדוע לא נבדקו אחוזי הנשירה הגבוהים מהתואר הראשון, שבו יש הפרדה מגדרית, כאשר יותר משליש מהסטודנטים החרדים כלל אינם מסיימים את לימודיהם? החוק מניח שהבעיה היא היעדר הפרדה, למרות שאין לכך ביסוס עובדתי. וזו לא הייתה הנקודה היחידה שבוקר השמיט כשהוא ניסה להגן על החוק.

אחרי הרבה זמן שבו "אולפן שישי" זוכה לתואר מקום מנומס מדי, סטרילי מדי, כזה שנמנע מעימותים אמיתיים באולפן, סוף-סוף הגיע רגע שלשמו נועדה הטלוויזיה. ויכוח אמיתי. חד. טעון. כזה שלא כולם יוצאים ממנו מרוצים. לרגע אחד היה נדמה שאנחנו מקבלים את מה שפאנל חדשות אמור להיות: עימות בין תפיסות עולם, בין עובדות לבין פרשנויות, בין אידיאולוגיה לבין המציאות. חבל רק שדני קושמרו מיהר לעצור את הוויכוח ולעבור לנושא הבא.

אני אוסיף כביקורת לטענות של בוקר כי חבל שהוא לא הזכיר שהמשמעות המעשית של החוק היא פגיעה במרצות באקדמיה. במסלולים בהפרדה, נשים לא יוכלו ללמד גברים חרדים, בעוד שמרצים גברים יוכלו ללמד נשים חרדיות. המשמעות ברורה: פחות שעות הוראה, פחות תקנים, פחות הזדמנויות לקידום אקדמי לנשים.

אי אפשר להציג חוק כזה רק כ"חוק שילוב", בלי לומר גם מי ישלם עליו את המחיר. גם קשה להתעלם מההקשר הרחב יותר. עוד אוסיף שהפרדה מגדרית אינה מתחילה ואינה נגמרת בכיתה. כבר ראינו השבוע מדרכות נפרדות לגברים ולנשים בבני ברק בניגוד לחוק, מאבקים על מרחבים ציבוריים חילוניים כמו ביג גלילות בשבת, דרישות לשנות את אופיים של מרכזי בילוי ולהגביל פעילות בשבת. לכן החשש מהחוק אינו רק ממה שיקרה באקדמיה בכיתות ספציפיות, אלא ממה שיקרה בעקבותיו. האם זו תהיה התחנה האחרונה, או רק עוד שלב בתהליך הפיכת המדינה למדינת הלכה דתית כמו איראן?

עוד לפני כן הופתעתי שבאולפן פספסו את הדבר החשוב ביותר בנאום של קרעי. אחרי ההצבעה בעד הרפורמה בחוק התקשורת אמר קרעי לראש הממשלה: "המשימה שהטלת עליי הושלמה". זו אמירה משמעותית שבעצם מסיטה ממנו את כל האש והביקורת לעבר נתניהו.

זו אמירה שטוענת כי נתניהו הוא הראש, נתניהו הוא האשם המרכזי, הוא האחראי לחוק הזה, וקרעי הוא רק המבצע, עושה דברו של נתניהו. לא ברור לי איך פספסו ב"אולפן שישי" את המשפט המטלטל הזה, שבו הפך קרעי את הקערה בפניו של נתניהו.

לעומת זאת, באולפן מיהרו להסביר את משמעויות החוק. במשך חודשים הוצג חוק התקשורת של קרעי כרפורמה צרכנית: הבטחה לחבילות ערוצים גמישות, להוזלת חבילות הספורט, לשידורי ספורט לאומיים בחינם ולעידוד תחרות.

פעילן עברה סעיף-סעיף והראתה שאף אחת מההבטחות הללו כלל אינה מופיעה בנוסח החוק. לדבריה, אין בו מנגנון שיאפשר לצרכן להרכיב את חבילת הערוצים כרצונו, כפי שהוצג לציבור; אין הוזלת חבילות הספורט כפי שהובטח; אין חובה לשידור אירועי הספורט הלאומיים ביישומון חינמי; ואין בו תמריצים ממשיים לכניסת שחקנים חדשים לשוק. כל אלה שקרים שהוצגו לציבור. במקום זאת, החוק יעניק הטבות ויתרונות לשחקנים תומכי המשטר בשוק התקשורת.

דני קושמרו הגדיר את החוק כ"חקירה הפלילית הבאה של נתניהו והממשלה: הטבות לערוצים שמשרתים את המשטר". זו הייתה כותרת חריפה, ששיקפה את רוח הדיון באולפן. אלמוג בוקר ניסה למסגר את המהלך כ"רפורמת ימין בתקשורת". פעילן תיקנה אותו מיד: "זה לא חוק ימין. זה חוק נאמנות לשלטון".

הציבור, שלא מבין את משמעויות חוק החלשת התקשורת, קם אתמול בבוקר לחוק חדש ולא מבין מה יצא לו מזה. הוא רואה שאין בחוק הזה שום הטבה לצרכן. זה חוק שכל מטרתו אחת: לחזק גופי תקשורת תומכי משטר ולתת להם הטבות. במקביל, החוק נועד להחליש גופי תקשורת ועיתונאים מקצועיים שחושפים שחיתויות ומבקרים את השלטון. הרי זו מהות התקשורת. זו מהות הדמוקרטיה.

גם ההסבר של לי נעים על חוק מח"ש החדש היה מעניין וסיפק הסבר רחב על משמעותו האמיתית. החוק, על פניו, נשמע לציבור טכני, כמעט ביורוקרטי: יחסים בין הפרקליטות למשטרה. אבל המשמעות שעלתה בדיון הייתה רחבה בהרבה.

לפי ההסבר שהוצג באולפן, ראש מח"ש החדש ימונה במינוי פוליטי ויוכל לעסוק גם בחקירת הדלפות מתוך חקירות, ולחקור את החוקרים. המשמעות האפשרית, כך הוסבר, היא שעיתונאים שפרסמו חשיפות המבוססות על מקורות מתוך מערכות אכיפת החוק עלולים להיקרא לחקירה כדי לברר מי הדליף להם מידע.

מבחינת עיתונות חוקרת, זו אינה שאלה טכנית. מקורות הם לב-לבה של עיתונות חופשית. אם אנשים יחששו להיחשף בעקבות החוק החדש, הם פשוט יפסיקו לדבר. וכשאין מקורות, אין חשיפות. ובמילים אחרות, כשאין חשיפות, השחיתויות חוגגות על חשבון הציבור מבלי שייחשפו או ייענשו. בין אם מדובר בפרשות ציבוריות, בשחיתויות שלטוניות או במחדלים של רשויות, התוצאה האפשרית היא אפקט מצנן על מי שמבקש לחשוף מידע בעל עניין ציבורי.

מבחינת הקואליציה, כל מי שמזהיר מפני פגיעה בביטחון המדינה הופך מיד ל"שמאלן"? כל איש מקצוע שאינו מתיישר עם הקו הפוליטי של הממשלה מסומן אוטומטית כאויב פוליטי.

דבורי המשיך את הקו הזה והזהיר מפני המתקפות על הרמטכ"ל. לדבריו, הרמטכ"ל מותקף דווקא מתוך המערכת הפוליטית, אך מתעקש לשמור את צה"ל מחוץ לפוליטיקה. לדבריו, זמיר הבהיר בדיונים סגורים שלא יאפשר להכניס פוליטיקה לצבא, בעוד שהפוליטיקאים, שמלבים שיח מפלג, אינם מפגינים אחריות דומה.

פלג טען שאם ישונה הרכב הוועדה לבחירת שופטים, מערכת המשפט תהפוך לפוליטית. חוק מח"ש החדש, לדבריו, יאפשר לדרג הפוליטי להפעיל לחץ על חוקרים ותובעים באמצעות מנגנוני חקירה חדשים, ואילו חוק התקשורת ייצור מערכת תקשורת שתתגמל גופי שידור נאמנים לשלטון ותפגע באלה המבקרים אותו. פלג סיכם זאת במשפט קולע. כשהעיר שקשה כבר לעקוב אחרי כל החוקים ההזויים שעברו השבוע, אמר: "וזו בדיוק הייתה המטרה".

קרא את הכתבה המלאה במקור