"דקרתי את המחבל עם מזלג כדי שלא ייגע ביגב": שורדת השבי רימון קירשט מדברת

כעת, לראשונה מאז שחזרה, קירשט מתיישבת מול המצלמות ובעדות יוצאת דופן מספרת על אהבת הנפש ועל הרוח שלה, שלא הייתה מוכנה להיכנע. "יגב הוא הסיבה שאני חיה, והוא גם הסיבה שהרבה מהזמן אני לא שמחה שיצאתי. אם זה היה תלוי בי, עדיין הייתי שם ביחד איתו".

קירשט ובוכשטב הכירו בקיבוץ כשהיו ילדים. כשבגרו, הקשר ביניהם הפך לחברות קרובה ורומנטית, ושנתיים לפני ה-7 באוקטובר הם התחתנו. יגב היה הלום קרב ממבצע "צוק איתן", רימון התמודדה גם היא עם טראומה, וביחד הם בנו משהו שלם. "יגב זה רוח וזה תום לב, ואני אדם יותר אסרטיבי", היא מתארת. "מהרגע שהפכנו לזוג היינו בלתי נפרדים. מעולם לא בילינו לילה בנפרד. הייתי מעירה אותו לפעמים מהשינה כי פשוט התגעגעתי כל כך".

בבוקר ה-7 באוקטובר הם נחטפו מביתם כשהם מתחבאים בחדר השינה עם חמשת הכלבים וחמשת החתולים שלהם. גם בסרטון החטיפה, שקירשט נאבקה לקבל לידיה ומשודר כאן לראשונה, רואים אותם כשידיהם שלובות. "אמרתי לו: 'בייבי, בוא נחזיק ידיים, אחד סוגר את השני, ולא נשחרר'. הם לא הצליחו להפריד בינינו, אז פשוט גררו אותנו. הראש שלי נחבט, נפצעו לי השיניים, קיבלתי כוויות, אבל לא הצליחו להפריד. חמישה מחבלים היו צריכים להרים אותנו ביחד כדי להניח אותנו על הטנדר".

במהלך הימים בשבי, קירשט לקחה על עצמה את תפקיד המגינה. "הייתי צריכה לוודא שהוא בסדר, להגן על הנפש שלו וגם פיזית להגן עליו. אם זה אומר לתקוף מחבל או לחטוף במקומו - זה מה שעשיתי. מסתבר שאני מחווטת ככה. אם צריך לדקור מחבל - דוקרים מחבל".

כשנשאלה אם באמת דקרה מחבל, היא עונה בפשטות: "עם מזלג. בבית המסתור הראשון עשו את הטעות לתת לנו לאכול עם סכו"ם, אז שמרתי מזלג. תמיד היה לי משהו מוחבא למקרה חירום. כשהיינו נשכבים על המזרנים, יד אחת הייתה על יגב והשנייה מחזיקה את המזלג. כשאחד מהם בא להכות אותו, הרמתי את המזלג. הוא שאל אותי: 'את עם מזלג? את משוגעת?', עניתי לו: 'אני מג'נונה'".

"הם הניחו לנו בכניסה לכלוב קופסאות שימורים של אוכל לחתולים כדי לראות כמה זמן ייקח עד שנישבר ונאכל את זה. זה לקח כמעט יומיים. אמרתי ליגב שיש שם חלבונים ושומנים ואנחנו צריכים את זה. הם חיכו מעבר לפינה וצחקקו, זה היה כיף בשבילם".

וזו לא הייתה הפעם הראשונה שבה פגעה במחבל - וגם לא האחרונה. כבר בבוקר ה-7 באוקטובר היא פצעה את המחבל הראשון שנכנס לביתם עם סכין מטבח. מרגע זה ואילך היא לא הפסיקה להתנגד בכל הזדמנות שיכלה, גם כשידעה שהיא משלמת על כך מחיר. כך עשתה גם בסרטון הראשון שלה שפורסם מהשבי. קירשט סירבה לומר למצלמה את התסריט שהכתיבו לה שוביה, והתעקשותה הובילה לכך שספגה פגיעות גופניות מהמחבלים.

המחבלים אכן כינו אותם "מג'נונים" (משוגעים), ובכל מקום אליו הגיעו סבלו השניים מיחס קשה במיוחד בגלל סירובם להיפרד. בסופו של דבר הורידו אותם למנהרות וכלאו אותם יחד בתוך כלוב - חדרון פצפון מחרסינה עם אסלה וסורגים. "היינו קרוב לארבעה ימים בחושך מוחלט", היא מספרת. "הם היו מניחים לנו בכניסה לכלוב קופסאות שימורים של אוכל לחתולים כדי לראות כמה זמן ייקח עד שנישבר ונאכל את זה. זה לקח כמעט יומיים. אמרתי ליגב שיש שם חלבונים ושומנים ואנחנו צריכים את זה. הם חיכו מעבר לפינה וצחקקו, זה היה כיף בשבילם".

כשסבלו מאלימות, קירשט ניסתה לטפל בעצמה. "ניסיתי לסדר לעצמי את השיניים עם פלייר. אמרתי ליגב ששים אצבעות באוזניים, ופשוט עשיתי את זה". למרות הסבל הפיזי, הכאב הגדול ביותר שלה היה על יגב שנאלץ לראות אותה סובלת. "אני מלאה צלקות, ורובן קרו כשיגב רואה. לראות את האדם שלך עובר את זה, זה יותר גרוע מלעבור את זה בעצמך".

ביום השחרור, קירשט לא רצתה לעזוב. "התחננתי בכל מיני דרכים שלא יוציאו אותי בלעדיו", היא נזכרת. קצת לפני שיצאה, הודיעו להוריה שהיא לא ברשימה כי אינה ילדה או קשישה, אך בסופו של דבר היא שוחררה בפעימה החמישית.

"הבושה של החיים שלי זה את מי שהשארתי מאחור", היא אומרת בכאב. ביולי 2024, שבעה חודשים אחרי שחזרה, הודיע צה"ל על מותו של בוכשטב בשבי, יחד עם חמישה חטופים נוספים. התברר כי הם נרצחו כבר בפברואר. "לחשוב על הגבר החזק שנחטף כשהוא שוקל יותר מ-90 קילו, וחוזר בתוך שקית כשהוא שוקל 19 קילו בלבד... אם למדתי משהו, זה שהחיים הם לא אגדה. אהבה לא מחזירה אנשים מהמתים".

היום, קירשט מנסה לשקם את חייה, אך המאבק לא פוסק. היא נאלצת להילחם מול ביטוח לאומי על אחוזי הנכות שלה ומול המערכת שמנסה לצמצם לה את הטיפול הנפשי. "כבר הפקרתם כל כך בגדול, ופישלתם כל כך בגדול", היא אומרת בכעס. "לא מפתיע אותי שלא קמה ועדת חקירה. תבואו תתנצלו, תגידו סליחה שהיית חודשיים בגיהינום, סליחה שבעלך נרצח בשבי. אבל אני את ביבי לא פגשתי, ואף אחד לא בא והתנצל".

לאחרונה עברה לבית חדש במושב אבשלום, ממש על הגדר עם עזה. בבית היא מנהלת שגרה שמושפעת מהטראומה - OCD של ניקיון ותכנון מתמיד של דרכי מילוט. "אני לא מפחדת להיות קרובה לעזה", היא אומרת. "הם לא מפחידים אותי. שרק יבואו, הפעם אני מוכנה".

למרות הכול, כשהיא מדברת על העתיד, היא חולמת על ילד או ילדה ועל חזרה לטיפול באנשים. היא מסיימת בתודה לעם ישראל: "אם יש משהו יפה שקרה מתוך כל הצרה הזו, זה השואו המדהים של עם ישראל שלא שוכח אותנו, שעוזר ותומך ומזכיר לנו שאנחנו לא לבד".

חבריה של רימון פתחו השבוע בגיוס המוני - כל הכסף שייאסף ייתרם לטובת בניית הבית החדש שלה ולתהליך השיקום הארוך שמחכה לה. לתרומות: https://giveback.co.il/project/91289

קרא את הכתבה המלאה במקור