רצף האירועים ברור כמו שהוא עגום: ארצות הברית וישראל פתחו במתקפה צבאית במטרה המוצהרת להשמיד את תוכנית הגרעין של איראן, להעניש אותה על טבח אזרחים, ואם ניתן גם להביא לנפילת המשטר.
רצף האירועים ברור כמו שהוא עגום: ארצות הברית וישראל פתחו במתקפה צבאית במטרה המוצהרת להשמיד את תוכנית הגרעין של איראן, להעניש אותה על טבח אזרחים, ואם ניתן גם להביא לנפילת המשטר.
מכיוון שלא נערכה מראש לאפשרות האיראנית המתבקשת הזו, ניצבה וושינגטון בפני בחירה בין ספיגת כאב כלכלי משמעותי לבין מציאת מוצא דיפלומטי מהיר. טראמפ, שביום שבו פתח במלחמה הבטיח להחזיר לעם האיראני את "ארצו", נכנס לפאניקה. בין היתר זה התבטא בציוץ נפשע בו איים ב"השמדת ציוויליזציה שלמה" – רמז לתקיפה גרעינית.
מזכר ההבנות שהגיע במקום העניק לאיראן הקלה נרחבת בסנקציות, גישה לנכסים מוקפאים ונתיב לחזרה לנורמליזציה כלכלית, בתמורה להתחייבויות שלא לפתח נשק גרעיני שנראות חלשות, בלתי ניתנות לאימות וניתנות לביטול בכל עת.
איראן תוכל להמשיך להפעיל מיליציות פרוקסי ברחבי האזור, לפתח טילים בליסטיים ולהמשיך לדכא את אזרחיה. נוסף על כך היא צפויה לקבל מאות מיליארדי דולרים, שאותם יציגו מנהיגיה כפיצויים.
כעת האיראנים נמצאים בעיצומו של גל היבריס כביר. מתוך ביטחון עצמי מופרז, המשטר דורש כי בתום תקופת המשא ומתן בת שישים הימים הוא יוכל לגבות אגרות מכלי שיט העוברים במצר הורמוז. השבוע אף רמז שגריר איראן בסין כי מדינות ידידות יקבלו יחס מועדף. השלמה עם מצב כזה תהיה תגמול מובהק לסחטנות ותיצור תקדים בינלאומי בלתי אפשרי לחלוטין.
האיראנים פשוט מניחים שאין גבול לחששו של טראמפ מהבוחרים בבחירות האמצע בנובמבר, ושלעולם אין יכולת לעמוד בכמה חודשי כאב כלכלי.
בחירות האמצע אכן מרחפות מעל הכול. לציבור האמריקאי אין תיאבון לעוד עימות ממושך במזרח התיכון, במיוחד אם הוא כרוך במחירי דלק גבוהים יותר ובאי ודאות כלכלית מתמשכת. כל פעולה צבאית נוספת תהפוך מיד לחלק מהוויכוח הפוליטי הפנימי ותעזור לדמוקרטים (מפלגה שאמורה לנצח בקלות, כי טראמפ הוא גם כשלון וגם ביזיון – אבל נמצאת בעצמה בתהליך מתקדם של ירידה מהפסים בסוגיית ישראל).
מצד שני, הפיכת מזכר ההבנות להסכם קבע תגרור מחירים לא סבירים. היא תחזק משטר שממשיך לממן טרור ברחבי המזרח התיכון, תתגמל מדיניות של סחיטה כלפי הכלכלה העולמית ותערער את אמינותה של ארצות הברית בדיוק ברגע שבו יריבותיה בוחנות את נחישותה ברחבי העולם. סין ורוסיה עוקבות בשבע עיניים אחר המתרחש.
קיימת גם אפשרות אחרת, והיא אינה מחייבת חזרה למלחמה כוללת, שתחשוף את בעלות בריתה הזהירות של ארצות הברית במפרץ ותוביל לעוד מתקפות נגד נכסים אמריקאיים באזור.
הממשל יכול פשוט להמשיך במשא ומתן, מבלי להתכוון להגיע להסכם סופי לפני בחירות האמצע. הארכת השיחות תדחה את רגע ההכרעה, תוך שמירה על חופש הפעולה לאחר נובמבר. בינתיים ייתכנו עוד פעולות צבאיות מדי פעם במפרץ.
פרק זמן כזה גם יעניק לוושינגטון זמן להכין את בעלות בריתה ואת השווקים לאסטרטגיה רצינית הרבה יותר. אסטרטגיה זו צריכה להתבסס על חידוש לחץ כלכלי מכריע באמצעות מצור כולל ואפקטיבי באמת – לא רק בים אלא גם באויר וביבשה.
מסע הלחץ הראשון נגד איראן היה מאולתר. כעת חייבים לתכנן בקפידה. בחודשים הקרובים על ארצות הברית לתאם עמדות עם אירופה, מדינות המפרץ ושותפותיה באסיה, להסביר את גודל הסיכון ולהשיג הסכמה שאיראן בפועל הכריזה מלחמה על כלכלת העולם.
ויש להכין את דעת הקהל העולמית לשיבושים. אין מקום לאשליות: מחירי הנפט יעלו, האינפלציה תחמיר, עלויות ההובלה הימית יתייקרו. שוקי הדשנים ודלק הסילון עלולים לסבול ממחסור חריף. העולם ישלם מחיר, אפילו מחיר כבד, אך כזה שניתן להתמודד עמו. ניתן לפתח חלופות למעבר דרך מצר הורמוז באמצעות צינורות יבשתיים ונתיבי הובלה חלופיים – זה כבר קורה.
המחירים הללו עדיין נמוכים מהמחיר של מצב שבו המשטר האיראני יוצא מהעימות הזה מחוזק, מועשר, עם שלוחות בכל האזור וגם עם יומרות גרעין. תוצאה כזו תחזק את רוסיה באוקראינה, את סין סביב טאיוואן, וכל משטר סמכותני המבקש להשיג מנופי לחץ על המערכת הבינלאומית.
הבידוד הכלכלי נותר נקודת התורפה הגדולה ביותר של טהרן. מצור ממושך ישחק בהדרגה – אך דיי מהר – את יכולתו הכלכלית של המשטר, יעמיק את הקרעים בתוך ההנהגה ויגביר את הלחץ מצד אוכלוסייה שהולכת ונעשית ממורמרת יותר. על פי רוב ההערכות, המצור הימי שהטילה ארצות הברית לפני חתימת מזכר ההבנות עלה לאיראן בין 250 ל־400 מיליון דולר מדי יום.
הסכום משקף בעיקר את אובדן ההכנסות מיצוא נפט, מקור המטבע הזר המרכזי של המדינה, ובחלק מההערכות כולל גם את הפגיעה הרחבה יותר בסחר. הוא אינו כולל את הנזק המצטבר מהשבתת בתי זיקוק, מגבלות אחסון, היחלשות המטבע או שיבושים תעשייתיים, העלולים להגדיל עוד יותר את המחיר הכלכלי הכולל.
מצור חונק יותר יפגע באיראן בדיוק במקום שבו היא חלשה ביותר. המדינה כבר סובלת ממחסור במים, תלויה ביבוא מזון ומספוא, חשופה בתחום הדלקים המזוקקים, ונזקקת ליבוא חלקי חילוף ותשומות כמעט לכל תחום, מתרופות ועד תעופה. סגירת הים, הידוק השליטה במרחב האווירי ויצירת אי ודאות בנתיבי היבשה ישתקו את הכלכלה.
המחירים יאמירו, המחסורים יתרחבו, משרדי הממשלה והפלגים החמושים ייאבקו ביניהם על חלוקת המשאבים, ורשתות ההברחה של משמרות המהפכה יהפכו בעת ובעונה אחת לחזקות יותר ולשנואות יותר. ייתכן שהתהליך יארך חודשים ולא שבועות, אך הלחץ יעבור בהדרגה אל הרחוב.
אסטרטגיה כזו תשיב גם עיקרון שהיה יסוד מרכזי בסדר הבינלאומי במשך עשרות שנים: מדינות המאיימות על חופש הסחר העולמי משלמות מחיר כבד מאוד, ואינן זוכות לתגמול נדיב.
מהלך כזה יחייב תמיכה בינלאומית רחבה. לא יהיה קל להשיגה לאחר שהמערכה צבאית הפותחת את הדרך נתפסה בעיני רבות מבעלות הברית כבלתי מגובשת וכבלתי מתוכננת די הצורך. יהיה צורך לבנות מחדש את האמון, במיוחד לאחר שנה שבה טראמפ איים על דנמרק סביב נושא גרינלנד – שטות מביכה ומיותרת במיוחד. זה אפשרי – לאירפואים לא נוח עם הגישה הנייטרלית שנקטו בה עד כה.
ומה יקרה אז? פקיסטן תחוש להציל את המשטר דרך היבשה? לא בטוח – היא מנסה לשקם את מעמדה בארה"ב. סין תחל ברכבת אוירית ותסתכן בעימות מול נאט"ו? ספק. למעשה, זו הייתה המשימה החשובה ביותר באנקרה השבוע: לגבש קואליציה של מדינות שמוכנות לשתף פעולה סביב האופציה הכי פחות גרועה.
קרא את הכתבה המלאה במקור
